עבודה עם אימהות לילדים נכים במתכונת הטיפול הנרטיבי

הטקסט נכתב וסוכם על ידי  רחל פוגל  (M.A),  פסיכולוגית, מטפלת ומדריכה בטיפול משפחתי וזוגי.

לפני מספר שבועות נערך בישראל ערב התרמה לארגון "וראייטי", ארגון המתמקד במתן סיוע למשפחות שבהן ילדים נכים. אירוע זה החזיר אותי אל דיווח של קבוצת פסיכותרפיסטיות ממרכז וילסון בניו זילנד, אשר עובדות עם משפחות המתמודדות עם ילדים נכים. קבוצה זו ניסתה ליישם את הרעיונות של הטיפול הנרטיבי בעבודה עם משפחות אלו. חברות הצוות דיברו על כך שבתחום הנשלט על-ידי המומחיות הרפואית לעיתים אובד קולן של המשפחות. כחלק מהשתייכותן לקהילת המטפלים הנרטיביים הן ניסו להתמקד בידע ובכישורים של האנשים במקום ב'צרכים' שלהם כמו גם למצוא דרכי עבודה משותפות עם המשפחות ובמיוחד עם האימהות במטרה להתגבר על הקשיים בחייהן.

את ההשראה שאבו מהחשיבה הנרטיבית האומרת: "שוב ושוב גילינו שעל מנת שאנשים יוכלו לשמור את התקווה, הם חייבים להאמין שהם יכולים להשפיע, שהם יכולים לגרום לשינוי בחייהם ובחיי אחרים". (Brancho 2000).

אני רוצה לחלוק עמכם כמה מהרעיונות המכוונים את עבודתן של הפסיכותרפיסטיות במרכז וילסון, עם אימהות המתמודדות עם ילדים נכים. המטרה העיקרית הייתה לאפשר לאימהות לשמור על התקווה.

1. לכבד את קולן של האימהות
אחד הדרכים העיקריות היא לתת הכרה למה שהאימהות והמשפחות עוברים ולהיות עדים להתנסויותיהן. לרוב הנשים מבודדות, דבר אשר עלול לבטל את תחושת הכוח בחייהן. אימהות לרוב מדברות על התהליך של 'למצוא את קולן' והמטפלים במרכז מנסים לתת הכרה לתהליך זה ומשמעויותיו לנשים שונות.

2. לכבד את הידע של האימהות לגבי הילד
במרכז מקפידים להקשיב לרעיונות ולהצעות שיש לאימהות אודות דרכי הטיפול בילדן. לאימהות יש לרוב תחושה חזקה של ידע לגבי הילד שלהן, ידע שהרבה פעמים מתעלמים ממנו או מבטלים אותו, במיוחד אותם אנשים המחשיבים עצמם למומחים ביחס לנכות של הילד. לפעמים הידע של האם הינו מפליא. לדוגמה, אחת האימהות דיברה על הבדיקות שנעשו לתינוק שלה במטרה לקבוע מה רמת השמיעה של הילד. המטפלים שאלו את האם מה רמת השמיעה שהיא חושבת שיש לילד, ענתה: "עשרים אחוז". כאשר הבדיקות חזרו הסתבר שהיא דייקה.

לפעמים הידע של אימהות יכול לכלול ידיעה שהילד ישרוד למרות הידע הרפואי האומר בדיוק ההיפך. לפעמים קורה שהאם יודעת שמשהו לא תקין בצורה רצינית אצל התינוק גם כאשר המומחים אינם מוצאים שום בעיה. המטפלים במרכז רואים את תפקידם ככולל לשאול את האם שאלות אודות הידע שלה, מה היא יודעת ואיך היא יודעת זאת, במטרה לכבד ידע זה. אחרי הכל אין כמו אינטואיציה של אמא.

3. להקל על האם לספר סיפורים
אחד הגורמים אותם מצאו כחיוניים במרכז וילסון הוא לאפשר לאימהות להקשיב זו לסיפורה של זו. כאשר אימהות נפגשות יחד, הם יכולות לשוחח על התנסויותיהן בדרכים מעצימות. להקשיב זו לסיפורה של זו, עשוי להביא לתחושת רגיעה. ליצור קשרים עם אימהות אחרות מאפשר לדברי אימהות רבות לחוש חזקות יותר. במרכז מנסים ליצור הקשרים בהם אימהות יכולות לחלוק את הידע שלהן גם עם אנשי מקצוע. בדרך זו, חולקים את הידע בתהליך דו- צדדי במקום לצפות מהאימהות להיות מקבלות פסיביות של ידע וייעוץ מקצועי.

4. לתת הכרה לריבוי דרכי התגובה לנכות של הילד
קיים שיח מקצוע נרחב העוסק בהגדרת אימהות כנמצאות 'בהכחשה' באותם מצבים בהם הן אינן מכירות בחומרת הנכות של הילד. במרכז וילסון הגיעו למסקנה שיש דרכים אלטרנטיביות להסתכלות על המצב. מה רע ברעיון של להשקיע את כל האהבה, הכוח והעוצמה בתינוק כל עוד הוא נושם? יש דרכי פעולה רבות למול האבל וחוסר הביטחון. המטפלים במרכז מנסים להיות פתוחים לטווח רחב של יחסים של האימהות עם הרעיון של נכותו של הילד. לפעמים מה שנראה כהכחשה, יכול להיות מובן ע"י אחרים כמשהו לחגוג אותו, כנחישות לא לקבל את 'מה שצריך להיות'. זוהי נחישות שעשויה להעניק כוח לאם לבצע סוגים שונים של פעולות חיוביות.

5. להתחבר להיסטוריות של עוצמה והתמודדות
בשיחות עם נשים המתמודדות עם דרישות רבות ואובדנים רבים, יכול להיות משמעותי לעיתים לעקוב אחרי ההיסטוריות של האיכויות השומרות עליהן במהלך זמנים אלה. אחת הנשים עימה עבדו דיברה על 'לדרוש לעצמה כוחות של לוחם', יכולת שיכלה לזהות את עקבותיה בילדותה כאשר חיה עם אחות שהייתה נכה גם כן. כאשר דיברה על היסטוריות אלו נעשתה קשורה יותר לזיכרונות וזה חיזק אותה בהתמודדות בהווה.

6. לדבר על נושאים של מגדר
יכול להיות מאוד מאתגר לשמור על יחסים כאשר מטפלים בילד עם נכות. כאשר קשורים לכך נושאים של מגדר זה הופך יותר מורכב. ישנם הבדלים נרחבים בדרכים בהן נשים וגברים מגיבים לעובדה שיש להם ילד עם נכות. גברים לרוב מחפשים דרך לנקוט בפעולה, לפתח תכנית, להיות מסוגלים לשלוט בסיטואציה בדרך כלשהי. בעוד נשים זקוקות לשיחות ולמציאת דרכים לחלוק את החוויה עם בן הזוג בעוד גברים מחפשים מידע מספרים, מהאינטרנט, או שהם מתחילים להרחיק את עצמם ונסוגים לעבודה. אם היחסים בין נשים לגברים מתחילים להיות מתוחים, כמעט תמיד הנשים מתחילות לקחת אחריות להתייחס לכך ולרוב לוקחות על עצמן אחריות לכל קונפליקט. לכן פיתחו במרכז קבוצת תמיכה לגברים כך שניתן יהיה לנסות לעזור להם להישאר מעורבים בטיפול בילדיהם ולחלוק חלק מהאחריות.

7. ליצור קהילה
עבור אימהות רבות הבידוד הכרוך בהורות לילד נכה עלול להחליש. אימהות מתקשות להסביר שוב ושוב מה אינו תקין אצל הילד ובמקום זאת מסתגרות בבתיהן. במרכז וילסון החליטו ליצור קהילה וזה הפך לחלק משמעותי בעבודתם. הם ניסו לקשר את חייהם של אנשים אלו לאלו הן באמצעות קבוצות והן באמצעות תיעוד סיפוריהם של אנשים והפצתם. המטרה הייתה לנוע מעבר ליחסים של אחד לאחד. כאשר אנשים עדים אלו לסיפוריהם של אלו, ניתן לארוג אותן ביחד בדרכים מכבדות ותומכות.

בפרסום הבא, אביא כמה ראיונות עם אימהות לילדים נכים המדגימים את סגנון ואופי העבודה במרכז המדובר.

הטקסט נכתב וסוכם על ידי  הפסיכולוגית רחל פוגל. המטפלת הנרטיבית רחל פוגל מחזיקה בתואר MA בפסיכולוגיה חינוכית-טיפולית מאוניברסיטת בר-אילן, מתמחה ומתמקדת בטיפול הנרטיבי מטפלת ומדריכה בתחום הטיפול המשפחתי והזוגי. ליצירת קשר התקשרו עוד היום ל-054-476-8892

 

פורסם בקטגוריה מאמרים | עם התגים , , , , , , | סגור לתגובות על עבודה עם אימהות לילדים נכים במתכונת הטיפול הנרטיבי

שימוש בעדים חיצוניים בטיפול נרטיבי- חלק שני – טקסי הגדרה

הטקסט נכתב וסוכם על ידי הפסיכולוגית רחל פוגל (M.A), מטפלת ומדריכה בטיפול משפחתי וזוגי.

בפוסט הראשון שפרסמתי אודות טכניקת השימוש בעדים החיצוניים בטיפול הנרטיבי, הסברתי מיהו עד חיצוני ומהו תפקידו בטיפול הנרטיבי. בפוסט שלפניכם הייתי רוצה להמשיך ולדון בנושא תוך שימת דגש על פרקטיקות השימוש בעדים החיצוניים לאור מושג טקס ההגדרה אשר נטבע על ידי  האנתרופולוגית  ברברה מיירהוף.

כאשר סיפור חדש ומועדף מתחיל להיווצר, המטפל מעוניין בדרכים שבאמצעותם יעלה בידיו לסייע למטופל לדבוק בו או להישאר מחובר אליו בחיי היומיום שלו. אחת הדרכים לעבות את הסיפור האלטרנטיבי תהיה למצוא עדים שישמשו קהל לביטויים של הסיפור החדש. בדיוק מהסיבה הזו יהיה המטפל מעוניין לנסות לערב קהלים שונים בכך. אם המטפל יוכל למצוא דרך שבה האנשים בקהל זה יוכלו לשמש לא רק עדים, אלא גם יוכלו לחבר את חייהם, בדרך כלשהי לסיפור החדש של המטופל, יוכל הדבר להעשיר את הסיפור באופן משמעותי אחת הדרכים לעשות זאת היא באמצעות שימוש בעדים חיצוניים.

מהו "טקס ההגדרה"?

לפעמים השימוש בעדים החיצוניים בטיפול מתרחש בתוך מה שאנו מתייחסים אליו כ"טקסי הגדרה" (definitional ceremony). המונח "טקס הגדרה" נוצר ע"י ברברה מיירהוף (1982) בעבדה כאנתרופולוגית עם קהילת קשישים יהודיים בווניס, קליפורניה, קהילה שחייה החברתיים התנהלו במרכז יום.

ברברה מיינהוף - טבעה את המושג "טקס הגדרה"

בעבודתה כאנתרופולוגית באותו מרכז שמה ברברה מיירהוף לב לדרכים היומיומיות שבאמצעותן חברי הקהילה "הגדירו את עצמם". כמהגרים שאיבדו את משפחותיהם, לקבוצה זו לא היו עדים טבעיים לחייהם בעבר ולתרבות העבר בה חיו. חייהם היו מוקפים בעולם של "זרים". במהלך תצפיותיה על חיי הקהילה, יכלה ברברה מיירהוף להגדיר חלק מהתהליכים והדרכים בהם נבנו זהויותיהם של הקשישים בתהליך מתמשך. היא כתבה:

 "כאשר תרבויות מתפרקות ונכנסות לאי סדר, קשה למצוא עדים. לא נוצרות הזדמנויות טבעיות לכך, ואז יש צורך להמציא אותם באופן מלאכותי. קראתי לכך 'טקסי הגדרה' כיוון שראיתי זאת כקולקטיב של הגדרות עצמיות המכוונות במיוחד כדי ליצור פרשנות לקהל שלא ניתן להשיג אותו בדרכים אחרות". (מיירהוף, 1982).

ועוד אמרה מיירהוף:

 "טקסי הגדרה… מספקים הזדמנויות לאנשים כדי שיהיו נראים בדיוק כפי שהיו רוצים להיראות, מספקים עדים שיראו את הערך, החיות והקיום שלהם כפי שהם רוצים שיראו אותם". (1986).

השימוש  בטקס ההגדרה בטיפול הנרטיבי

בהמשך למחקרים אותם ערכה מיירהוף, מייקל ווייט, אבי הגישה הנרטיבית לטיפול, הביא את המונח "טקס הגדרה" לעבודה הטיפולית והתחיל להתמקד בתפקידו של העד החיצוני ביצירת אישור לדרישות הזהות של אנשים. (1995).

באמצעות טקסי הגדרה, אנשים המגיעים לטיפול נרטיבי, מוזמנים לספר ולספר מחדש (tell and retell) את הסיפורים המועדפים שלהם על חייהם, ועושים זאת בנוכחות קהל. החברים בקהל פועלים כ"עדים חיצוניים" ותפקידם הוא לתת הכרה באופן אקטיבי לסיפור המועדף של האדם.

מייקל וייט - מייסד גישת הטיפול הנרטיבי

טקסי ההגדרה בטיפול הנרטיבי כוללים 4 חלקים:

1. Telling– המטפל מראיין את המטופל, בעוד העדים החיצוניים מקשיבים.

2. Retelling- העדים החיצוניים מחליפים מקום עם המטפל והמטופל ומדברים זה עם זה על מה המשמעות עבורם להקשיב לשיחה שנערכה בחלק הראשון

3. Telling of the Retelling– האנשים מחליפים שוב מקומות והמטפל מבקש מהמטופל לספר על החוויה שלו בהקשבה לקבוצת העדים.

4. Meta-Retelling- כולם יושבים יחד ומדברים על החוויה כאשר ניתנת להם הזדמנות לשאול את המטפל מדוע שאל שאלות מסוימות.

אילו סוגי תגובות נדרשות מקבוצת העדים החיצוניים?

1. פרטים שלכדו את תשומת הלב – אילו פרטים, התרחשויות, חלקים בדברי המטופל נגעו ללבם? דיברו אליהם? משכו את תשומת לבם? היו משמעותיים עבורם? העדים יכולים להתייחס לאירועים יוצאי דופן שמשכו את תשומת לבם. הם יכולים לתהות בזהירות אודות ההשלכות של אירועים אלה לעתידו של המטופל כמו גם לשאול זה את זה שאלות הבהרה וסקרנות.

לשם המחשה, אסתר יכולה לומר: "שמתי לב שיוסי מאוד התקדם בהפחתת השפעת החרדה על מערכות היחסים שלו, ועכשיו אני מאוד סקרנית לדעת איך הוא הצליח להכין את עצמו לכך. אני תוהה אילו צעדים נקט לפני שהיה מוכן להתנגד להשפעת החרדה". דני יכול להגיב באמירה: "כן, ואני מתעניין מה זה אומר על יוסי שהיה יכול לעשות זאת. מה את חושבת הוא עשה על-מנת לקדם התנגדות זו להשפעות החרדה? כאשר עדים חיצוניים מגיבים בסקרנות על התפתחות הסיפורים האלטרנטיביים בחיי האדם וכאשר הם שואלים על המשמעויות האפשריות של התפתחויות אלו על זהותו, זה עשוי לתרום לקידום תיאור עשיר של כיוונים מועדפים ומאפשר למטופל לגלות תחומים נוספים להתמודדות ונתיבים נוספים.

2. דימוי או ספקולציה – איזה דימוי של המטופל זה העלה אצל העד החיצוני? מה זה אומר לעדים על תכונותיו של המטופל? על החלומות, התקוות, המטרות שלו- שמשמעותי עבורם?

3. הדהוד– איזה הד זה עורר אצל העדים? אילו זיכרונות מן העבר זה האיר? אילו אירועים וקשרים בחייהם הופכים משמעותיים כתוצאה מדברי המטופל? לדוגמה: לאחר דבריה של אסתר, יכול דני לשאול אותה: "אסתר, למה את מתעניינת בהכנות שיוסי עשה כדי להתנגד לחרדה?" ואסתר יכולה לענות: "בהקשיבי ליוסי נזכרתי בכמה דברים על הדרכים בהן אני מגיבה לאתגרים בחיי. למשל, בכל פעם שאני מדברת בפני קבוצה גדולה, אני נעשית מתוחה. אבל כאשר הקשבתי ליוסי ולגישתו בתגובה לחרדה בחייו, זה דחף אותי לחשוב מה אני יכולה לעשות בהתמודדות עם חלק מהחרדות שלי. הייתי מעוניינת לדעת יותר על ההכנות שיוסי עשה, הצעדים הקטנים בהם נקט לפני שהתחיל להתנגד להשפעת החרדה על חייו, כי זה יוכל לעזור לי לנקוט בפעולות להתמודדות עם הקשיים שלי".

4. שינוי– לאן לוקחת אותך התעוררות זיכרונות משמעותיים אלו? במה זה עשוי לשנות את הדרך שאתה הולך בה היום? במה זה עשוי לשנות את מחשבותיך או תקוותיך? ניתן לראות בדוגמה לתשובתה של אסתר בסעיף הקודם, כיצד התייחסות כזאת יכולה להעשיר את חיי המטופל.

העדות החיצונית – גורם המעשיר את הכיוונים המועדפים

באופן זה חברי קבוצת העדים החיצונית מכירים בכך שמה ששמעו מהדהד ומתחבר לחוויות בחייהם, או לאמונותיהם. בדרך זו, התקוות והאמונות של העדים החיצוניים נעשים מחוברים לאלה של המטופלים וכך עשויים לעבות ולהעשיר את הסיפורים והכיוונים המועדפים שלהם.  עבור המטופלים, לשמוע את סיפורם מסופר מחדש בהרחבה והוספת החיבור האישי לחייהם של העדים החיצוניים, מעשיר ומעמיק את הסיפור המועדף ומפחית את תחושת הבדידות. ביישום דרך עבודה זו יכולתי לשמוע מטופלים האומרים בתגובה לדברי העדים דברים כמו: "אני שמח שמה שעברתי אינו לחינם, שהסיפור שלי עשוי להיות מועיל לאנשים אחרים", או "אף פעם לא חשבתי שאחרים יכולים להרוויח מהסיפור שלי".

מטופלים רבים אמרו שלשמוע את סיפוריהם במילים של אנשים אחרים, מסייע להם להפריד את עצמם מהסיפורים רוויי הבעיה של חייהם ותורם להתפתחויות מעמיקות בבנייה מחדש של חייהם סביב סיפורי הזהות המועדפים.

עדות חיצונית היא גורם מרכזי בטיפול נרטיבי. אחת ההנחות המרכזיות בטיפול נרטיבי היא שהזהויות שלנו נוצרות בתוך יחסים עם אחרים. כאשר אדם עושה עבודה טיפולית בעריכת סיפור חדש על חייו, סיפור שיהיה משוחרר מההשפעות המגבילות של בעיות שונות, אזי עדים חיצוניים שיכולים להכיר בצעדים שנעשו, בכישורים שהתגלו ובידע שנרכש יעשירו וירחיבו את הסיפור החדש שנוצר בתהליך הטיפולי. ואסיים בציטוט מפי דין לובוביץ (1995): "צריך קהל כדי לפתור בעיה".

הטקסט נכתב וסוכם על ידי המטפלת הנרטיבית רחל פוגל . המטפלת הנרטיבית רחל פוגל מחזיקה בתואר MA בפסיכולוגיה חינוכית-טיפולית מאוניברסיטת בר-אילן, מתמחה ומתמקדת בטיפול הנרטיבי מטפלת ומדריכה בתחום הטיפול המשפחתי והזוגי. ליצירת קשר התקשרו עוד היום ל-054-476-889

פורסם בקטגוריה מאמרים | עם התגים , , , , , | סגור לתגובות על שימוש בעדים חיצוניים בטיפול נרטיבי- חלק שני – טקסי הגדרה

עדים חיצוניים- עוד מדרכי העבודה בטיפול נרטיבי

הטקסט נכתב וסוכם על ידי הפסיכולוגית רחל פוגל  (M.A),  מטפלת ומדריכה מוסמכת בטיפול משפחתי וזוגי.

מהו עד חיצוני?

בטיפול הנרטיבי עד חיצוני הוא קהל המוזמן לשיחה הטיפולית, דהיינו, גורם שלישי המוזמן להקשיב לסיפורים המועדפים ולזהויות המועדפות של האדם המתייעץ עם המטפל. עד חיצוני יכול להיות חלק מהקהילה בה חי האדם המתייעץ כמו בני משפחה וחברים, או שלחלופין הוא יכול להיות אדם שהתמודד עם בעיה הדומה לזו עימה מתמודד האדם המתייעץ, אשר נתן את הסכמתו לעזור לאחרים כאשר זה יהיה רלוונטי, או אדם הנמנה על קהיליית אנשי המקצוע וכיוצא באלה. לעיתים מוזמנים כמה עדים חיצוניים ובמקרה כזה חברי קבוצת העדים יכולים לעזור אלו לאלו בחשיבה ובהעלאת שאלות במטרה להעשיר את השיחה והאפשרויות עבור המטופל.

נוכחותם של עדים חיצוניים לשיחות הטיפוליות יכולה להיות מאוד משמעותית, במיוחד אם העד החיצוני מקשיב ומגיב בדרכים מסוימות. לדוגמה, בספרן Narrative Therapy מספרות מגי קרי ושונה ראסל על ג'ורג'י בת ה- 13 שעברה תאונת דרכים וסבלה מקשיים בשינה בגלל חרדות. היא הובאה לטיפול על-ידי אמה. בפגישה השנייה החליטה המטפלת לשוחח עם ג'ורג'י תוך שהיא מזמינה את אן, אמה, לשמש כעדה חיצונית. בשיחה זו דיברה ג'ורג'י על כמה מהזיכרונות שרדפו אותה מאז התאונה ותיארה את הדרכים השונות בהן ניסתה בעזרת אחרים, להשתחרר מהטראומה.

עדים חיצוניים בטיפול נרטיבי - רחל פוגל

עטיפת הספר NARRATIVE THERAPY

כאשר התבקשה ג'ורג'י הצעירה לספר מה משמעות היכולת שגילתה לנקוט בכל אותן דרכי התמודדות, הגדירה זאת כעדות לכך שהיא הייתה "נחושה". נוסף לכך דיברה ג'ורג'י על כך שהיא רוצה שהחלומות הרעים המלווים אותה למן יום התאונה יעזבו אותה כיוון שהיא לא רוצה להתדרדר בלימודים, אינה רוצה להיות לנטל על בני משפחתה (שחלק מהם נפגעו גם הם בתאונה) ומכיוון שהיא רוצה "לחיות שוב את חייה הרגילים".

העדות החיצונית מסייעת לתרגם את העדות הניתנת בחדר הטיפול –  למעשים

אן אמרה בתורה שהתרגשה מאוד לשמוע על הנחישות של בתה והמחויבות שלה "לחיות את חייה מחדש". לשאלות נוספות על כך, יכלה אן לאתר  היסטוריה של "נחישות" בחייה של ג'ורג'י. אן נזכרה בפעמים רבות בהן ג'ורג'י הפגינה נחישות במהלך חייה הצעירים. כאשר נשאלה אן למה אותה "נחישות" משמעותית לה, סיפרה סיפור מחייה שלה, על כך שכאשר הייתה ילדה קטנה, חברתה הטובה חלתה בדלקת פרקים במשך חודשים רבים. משהו מהנחישות של ג'ורג'י הזכיר לאן את החברה שלה ואת הדרכים בהן "דרשה את חייה משליטת המחלה הקשה". אן סיפרה שתמיד העריצה את חברתה ולמעשה הן נשארו חברות לאורך שנים רבות כולל זמן השיחה. כאשר נשאלה מה הייתה המשמעות עבורה לשמוע את בתה מדברת באופן זה ומה המשמעות של העובדה שבתה הזכירה לה את חברתה משכבר הימים, ענתה אן, שזה מחבר אותה לחלק מהדברים אותם היא מעריכה בחייה במידה הגדולה ביותר, כמו גם ממלא אותה בתחושת גאווה באופן ההתמודדות של בתה.  אן הוסיפה ואמרה שהיא יודעת שעוברים על בתה ימים קשים, אבל כאשר הקשיבה לדבריה, ידעה ששתיהן תוכלנה למצוא דרך לפתרון.

בשלב זה חזרה המטפלת לג'ורג'י שנראתה מתעניינת בסיפור על חברתה של אמה והאופן בו דרשה את חייה משליטת המחלה. יתרה מכך, זה היה כה משמעותי עבורה עד שכאשר הציעה אן שיציעו לאותה חברה להצטרף לפגישה הבאה ולדבר יותר על כך, ג'ורג'י התלהבה. בדרך זו לא רק אן הפכה לעדה חיצונית לסיפור המועדף של ג'ורג'י על נחישותה לחיות את חייה באופן מלא, אלא גם חברתה של אן. במשך הזמן, מספרות ראסל וקרי, עזבו הזיכרונות הקשים את חייה של ג'ורג'י והיא חזרה "לחיות את חייה שוב", חזרה להיות מחוברת לאחרים והופחתו הבידוד והפחדים. רחל פוגל - עדים חיצוניים

לאפשר לאדם להזמין חברים או בני משפחה או אנשי מקצוע לפגישה טיפולית אחת או יותר מגביר את האפשרות שהצעדים שאדם עשה בחדר הטיפול יתורגמו לשפת מעשה בחיי היומיום. דרכי העבודה של "העדות החיצונית" מאפשרים יצירת קשר בין מה שקורה בחדר הטיפול לבין חיי האדם.

למה זה חשוב שיהיו עדים לסיפורים המועדפים?

למעשה מה שהופך להיות "מוגדר" בפגישות נרטיביות זו הזהות המועדפת של האדם. כך למשל, ג'ורג'י הצהירה שהנחישות היא זו שעזרה לה להיפטר מ"הזכרונות הרעים", והשיחות הטיפוליות עסקו בעיבוי סיפור מועדף זה של "נחישות". אם הסיפור המועדף של מי אנחנו נשאר רק כשיחה בראשנו, לא ייווצר מצב שיהפוך זאת ל"מציאות". תחושה זו של "מציאות" או "אותנטיות" יכולה להתאפשר יותר כאשר יש עדים לסיפורים המועדפים ויש קהל משמעותי המגיב אליה.

עבור אנשים רבים, הקשיים שהם חווים גורמים לעיתים קרובות לתחושות של בידוד וחוסר קשר עם אנשים אחרים. דרכי טיפול אלה של עדות חיצונית מאתגרות את ההשפעות המבודדות של בעיות.

יו פוקס מאנגליה, אחד המטפלים הנמנה על הקהילה הנרטיבית מסביר זאת כך: "דרך עבודה נרטיבית מבוססת על הרעיון שסיפורים שאנו מספרים על עצמנו אינם פרטיים ואינדיבידואליים, אלא מהווים הישג חברתי. כולנו וודאי יודעים שקשה לשמר דרישה לזהות (identity) בבידוד- אנו מחפשים מישהו שישקף בחזרה מה הדבר שאנו רוצים לדרוש לעצמנו. חלק משמעותי מדרישת הזהות שלנו יהיה הערכים לפיהם אנו רוצים לנהל את חיינו. כאשר אנו משמרים את הקשר שלנו עם הערכים המשמעותיים לנו, זה קשור ליכולתנו לחוות את כוחנו לחלוק ערכים אלה עם אנשים הדומים לנו. עדים חיצוניים מסייעים לנו להשיג מטרות אלה- הם מאשרים ומתקפים את דרישות הזהות שלנו וחולקים עמנו את הסיפורים על הדברים החשובים לנו בחיים. בדרך זו, המטופלים חווים את עצמם ואת הזהות המועדפת עליהם כחלק מקהילה שיש לה הכרה ואישור".

מה ההיסטוריה של רעיונות ודרכי עבודה אלה?

רעיון זה של שיתוף אחרים שיקשיבו לשיחות הטיפוליות אינו חדש בתחום הטיפול המשפחתי שכן נפוץ לראות שם קבוצות של אנשי מקצוע צופים ומקשיבים למשפחות לאחורי מראה חד- כיוונית ואז מתערבים בדרכים שונות בהתאם למודל הטיפולי שלהם.

עבודתו של טום אנדרסן מנורבגיה (1987) אתגרה את האנונימיות של קבוצות  מומחים אלה והוא התחיל בסדרה של מחקרים שהביאו לבניית עבודה של "קבוצת הרהור". (reflecting team).

השימוש בעדים חיצוניים בטיפול הנרטיבי הושפעה ע"י התפתחויות אלה של קבוצות ההרהור כמו גם מעבודתה של ברברה מיירהוף (1982, 1986) שהשתמשה במונח "טקס הגדרה" (definitional ceremony) על-מנת לתאר תהליך שבו קהילות של אנשים יוצרות באופן פעיל את הזהויות שלהם. מייקל ווייט (1995) יישם רעיונות אלה של טקסי הגדרה ועדים חיצוניים למציאות הטיפולית אשר הסיפור שניתן בתחילת דברים אלה מהווה דוגמה קטנה להן.

בקרוב אכתוב על דרך עבודה זו של שימוש בעדים חיצוניים ביתר ברחבה ופירוט.

הטקסט נכתב וסוכם על ידי  המטפלת הנרטיבית רחל פוגל . המטפלת הנרטיבית רחל פוגל מחזיקה בתואר MA בפסיכולוגיה חינוכית-טיפולית מאוניברסיטת בר-אילן, מתמחה ומתמקדת בטיפול הנרטיבי מטפלת ומדריכה בתחום הטיפול המשפחתי והזוגי. ליצירת קשר התקשרו עוד היום ל-054-476-8892

פורסם בקטגוריה מאמרים | עם התגים , , , , , , , | סגור לתגובות על עדים חיצוניים- עוד מדרכי העבודה בטיפול נרטיבי

מכתבים ככלי טיפולי בטיפול נרטיבי

הטקסט נכתב וסוכם על ידי רחל פוגל  (M.A),  פסיכולוגית חינוכית, מטפלת ומדריכה בטיפול משפחתי וזוגי.

המשמעות שמאחורי המכתב

אבות הגישה הנרטיבית לטיפול, מייקל ווייט ודייוויד אפסטון כתבו רבות על אמצעים סיפוריים למטרות טיפוליות. שניהם דיברו במקומות שונים על כך שמכתבים טיפוליים קשורים באופן הדוק לטיפול נרטיבי. אפסטון בספרו Playful Approaches to Serious Problems (אותו כתב בשיתוף עם פרימן ולובוביץ) מתאר את הרציונל למכתבים טיפוליים:

רחל פוגל - מכתבים ככלי טיפולי

עטיפת ספרו של דייויד אפסטון. צילום: אמזון

"שיחה היא, מעצם טבעה, בת חלוף. לאחר פגישה משמעותית במיוחד, המטופל יוצא החוצה עם כמה מחשבות חדשות, אבל אחרי זמן מה, המילים המדויקות של מה שהיה כה משמעותי כבר קשה לזכור אותן…אבל המילים במכתב אינן דוהות ואינן נעלמות בדרך בה השיחה נעלמת; הן נשארות לאורך זמן וחלל, כעדות לעבודה הטיפולית ומנציחות אותה".

מכתבים נשלחים הביתה, נקראים שוב ושוב, מסופרים שוב ושוב כמו אגדות משפחתיות. אם תדמיין מכתב הנקרא בפרטיות או באופן פומבי, אתה נכנס לאווירה ספרותית.

מה שמבחין מכתב נרטיבי הוא שהוא ספרותי ולא דיאגנוסטי; הוא מספר סיפור במקום שיהיה מציג טעון כלשהו או מסביר תזה מסוימת. המכתב מערב את הקורא לא כ"כ באמצעות פיתוח טעון מסוים לכוון של מסקנה לוגית אלא חקירה לגבי מה שיקרה בהמשך. הוא נבנה במטרה לספר את הסיפור האלטרנטיבי המגיח תוך כדי הטיפול, הוא מתעד היסטוריה, התפתחויות אחרונות ותחזיות לעתיד.

מה שווים המכתבים?

גם דייוויד אפסטון וגם מייקל ווייט ערכו מחקר לא פורמלי קליני, ושאלו מטופלים: "לדעתך, כמה פגישות נראה לך שמכתב כזה כמו שקבלת, שווה?"

התגובה הממוצעת הייתה שלמכתב יש ערך אקוויוולנטי ל-4.5 פגישות.

אני רוצה להביא דוגמה למכתב שכתב דייוויד אפסטון לג'יין, נערה בת 15 שסירבה להצטרף אל משפחתה לשיחות טיפוליות. אמה של ג'יין ביקשה להגיע לטיפול משפחתי בגלל מה שתיארה שיחסים קונפליקטואליים בינה לבין בתה. היא תיארה אותה כתוקפנית כלפיה וכלפי בני משפחה אחרים, מסרבת ללכת לבית הספר וסובלת מדימוי עצמי נמוך בשל פצעי אקנה על פניה. 

דייוויד אפסטון כתב לג'יין את המכתב הבא:

ג'יין היקרה,

אני כותב מכיוון שלא יצא לנו להיפגש. שמי…. ואני עובד ב…. במשך 4 שנים. כאשר אמך התקשרה לומר שהמשפחה לא תגיע, היא אמרה שאת מרגישה רע לגבי האקנה בפניך. אני יכול להבין איך הרגשת. גם לי יש לעיתים פריחה בפני ובצווארי.

מהתיאורים שקבלתי מאמך נראה לי די ברור שהדברים לא מסתדרים בביתך. קשה מאוד להתבגר בימים אלה. נשמע שאת לא מצליחה ללכת לביה"ס ולפעמים לא מצליחה בחייך בכלל. אין לי ספק שזה היה גורם לכל אחד להרגיש אומלל.

כאשר אפגש עם הוריך הפעם הבאה, אני אחשוב ששוב יש לך כנראה התפרצות של אקנה ואני יודע מה זה להיפגש עם אנשים כשאת לא נראית במיטבך- אני עושה זאת לעיתים קרובות. כך שאני אבין אם לא תרגישי מסוגלת לבוא ולהתמודד. אבל מצד שני ארגיש רע לדבר מאחורי גבך עם הוריך.

חשבתי על הדילמה הזאת הרבה ועלו בי כמה רעיונות. מעניין מה את תחשבי עליהם.

  1. 1.      האם תוכלי לשלוח חבר/ה שייצג אותך בפגישה- כמו עו"ד במידה מסוימת- שיכול/ה לבוא במקומך ולדבר בשמך?
  2. 2.      אם זה לא רעיון טוב, מה דעתך לתת להוריך לבחור חבר'ה שלהם שייצג אותך?
  3. 3.      אם זה לא רעיון טוב, מה דעתך שתישארי במצב הכן בטלפון בעוד הוריך כאן? ואז אוכל להתקשר אליך אם יראה לי שהוריך שכחו איך זה להיות בגילך. אוכל אז לדבר איתך על איך זה בשבילך.
  4. 4.      נראה שהוריך די דואגים לך. אם תרצי להראות להוריך מכתב זה, זה בסדר.

אני עתיד לפגוש את הוריך בתאריך…… אני מקווה שתגיעי, או שתוכלי לעשות שימוש באחד מהרעיונות הנ"ל. זה נתון להחלטתך.

להתראות.

בסופו של דבר הגיעה כל המשפחה, כולל ג'יין לפגישה הבאה. אפסטון מדווח שג'יין הייתה מאוד מעורבת בשיחה ולאחר כמה מפגשים דווח שג'יין חזרה ללמוד בביה"ס ואף יוצאת עם חבר, אם כי במסגרת שקבעו הוריה והיחסים בינה לבין הוריה תוארו כ"נורמליים".

המכתב מאפשר לנמען לקחת חלק פעיל בתיאור המחודש של חייו

המכתב השני נכתב ע"י מייקל ווייט ומתואר בספר אותו כתב עם דייוויד אפסטון: Narrative Means to Therapeutic Ends. זהו מכתב שנכתב בסיום פגישה טיפולית ונועד לעודד את המטופל לתת משמעות חיובית לאותם היבטים בחייו ו\או במערכות היחסים שלו שנראים לו חיוביים או חשובים. זהו תהליך המאפשר לאנשים להיות מעורבים באופן פעיל בתיאור מחדש של חייהם ובביסוס מערכות ידע חלופיות. להלן המכתב המהווה סיכום של הפגישה:

רחל פוגל - כלים לטיפול נרטיבי

עטיפת ספרו של מייקל וייט. צילום: אתר אמזון

רקס היקר,

בפגישתנו האחרונה איתך ועם הוריך גילינו כי הדיכאון כמעט שכנע אותך שלא הצלחת להיות אדם שקול, שלא הצלחת לעמוד בציפיות. כמו כן התברר שהדיכאון נזקק לתחושת הכישלון שלך כדי להמשיך לשרוד.

ואז בדקנו את סוג הציפיות שכביכול נכשלת בהשגתן וגילינו את ההשפעה ההרסנית שיש לכך על חייך. ואז ציינת שהרגשת לחוץ ע"י הציפיות. הוריך חשבו שיכול להיות שציפיות אלה חיזקו את הדיכאון.

אבל כאשר התבוננו בהשפעתך על חייו של הכישלון, יכולנו לזהות "אחת וחצי" איכויות אישיות שיכולת להעריך לגבי עצמך והן לא התאימו לציפיות אלה.

זה עורר את סקרנותם של כולם, וכולנו היינו סקרניים לגבי מה זה אומר עליך כאדם. לנו זה ללא ספק, אמר שאתה לא חייב להיות עבד של הציפיות. לכן נשארו לנו כמה שאלות שלא מצאנו עליהן תשובות:

  • ·         אם תמשיך להעריך את עצמך מבלי לצדד בציפיות אלה, מה אתה חושב תגלה על עצמך?
  • ·         אילו צעדים אחרים אתה יכול לנקוט ע"מ להוכיח לציפיות שאתה לא מתכוון לתת להן את חייך?
  • ·         האם לצעדים אלה יכולה להיות השפעה שתביא לערעור הדיכאון?

יש לנו שאלות נוספות, אבל הבהרת לנו שאתה מוכן להתייחס בכל פעם לשלוש. אני מניח שהאסרטיביות שלך בעניין זה היא דוגמה נוספת להתנגדותך לציפיות.

אני מצפה לפגישתנו הבאה,

אלה הן רק שתיים מתוך אינספור דוגמאות למכתבים טיפוליים המדגימים אחת מהדרכים בהן ניתן לעשות שימוש בטיפול כתהליך סיפורי.

הטקסט נכתב וסוכם על ידי  המטפלת הנרטיבית רחל פוגל .  רחל פוגל הנה פסיכולוגית המתמחה ומתמקדת בטיפול הנרטיבי ומחזיקה בתואר MA בפסיכולוגיה חינוכית-טיפולית מאוניברסיטת בר אילן, מטפלת ומדריכה בתחום הטיפול המשפחתי והזוגי. ליצירת קשר התקשרו עוד היום ל-054-476-8892

פורסם בקטגוריה מאמרים | עם התגים , , , , , , , , | סגור לתגובות על מכתבים ככלי טיפולי בטיפול נרטיבי

מטפלים לא מוסמכים – על שימוש בצעצועים במהלך הטיפול הנרטיבי


הטקסט נכתב וסוכם על ידי
 רחל פוגל  (M.A),  פסיכולוגית חינוכית, מטפלת ומדריכה בטיפול משפחתי וזוגי.

הצעצועים כאביזר מסייע בטיפול הנרטיבי

בהרבה מאוד סיפורי ילדים, הילדים נעזרים ומתחברים עם חברים לא אנושיים: כלבים, ציפורים, דולפינים, חתולים, חיות המחמד שלהם, בובות פרווה, וחברים דמיוניים. אחרי הכל, איפה היו כריסטופר רובין ללא פו הדב, טימי ללא לאסי, או יורם, נגה ואורנה ללא קופיקו?

מטפלים פרטיים ומשפחתיים רבים כתבו על ערכן של בובות וצעצועים בהקלה על תקשורת עם ילדים בטיפול. לדבר על דברים דרך צעצועים בדרך כלל מאוד משחרר עבור הילד. כפי שכתב דייוויד אפסטון, שותפו של מייקל ווייט לבניית הגישה הנרטיבית לטיפול, בספר משותף עם פרימן ולובוביץ:

"זה לרוב קל יותר עבור ילד לדבר דרך בובה מאשר לומר באופן ישיר מה שקשה לו לבטא. הבובה מספקת מרחק, והילד מרגיש בטוח יותר לגלות חלק ממחשבותיו הפנימיות בדרך זו".

אני רוצה להביא בפניכם את אחת הדרכים המשעשעות לטיפול נרטיבי בילדים, אחת הדרכים המספקות הקלה למטפלים בעבודתם עם ילדים: שימוש במטפלי- עזר לא אנושיים, מטפלים לא מוסמכים: בובות וצעצועים. 

בהמשך דבריו כותב דייוויד אפסטון:

"עם ילדים המרגישים ביישנות, לפעמים זו הלטאה אשר יוצאת לאט על-מנת להתחבר. בפעמים אחרות זה יונו, כלב רועים אנגלי, שעיניו נחבאות מתחת לפרוותו. הוא לפעמים מהווה מטרד מכיוון שהוא מתגלגל על בטנו, ומבקש שיגרדו אותו הרבה, אבל הוא מקשיב בסבלנות לסיפורים של כאב ותקווה. להרפו ההיפופוטם יש חוש הומור נפלא; יש לו כשרון לעשות צחוק מבעיות ולשחרר מדילמות רציניות. מכיוון שקו-תרפיסטים אלה צברו שנים של ניסיון בעיסוק עם סיפורי ילדים, הם נעשו שואלים וחושבים טובים יותר מאשר מבוגרים. הם משמשים כקהל, כארכיונאים וכמפיצי הידע וההישגים של ילדים, ומציעים לחלוק חלק מהטיפים והסיפורים של ילדים אחרים איתם שחקו בעבר". רחל פוגל - מטפלים לא מוסמכים

סיפורו של קווין – "קוף ההתפרצויות" של ג'קי וילדיה

בספרם: Playful Approaches to Serious Problems, מספרים אפסטון, פרימן ולובוביץ על עזרתו הרבה של קווין, קוף התפרצויות הזעם בטיפול בג'קי ושלושת ילדיה: בראד, בן כמעט 9, ג'רי בן 7 וסוזי בת 5. לקווין הייתה יכולת, כאשר לחצו את ידו, ללחוץ ולעשות קולות מוזרים. היה לו גם לב אדום גדול על ידו האחרת ובה כתוב, "אתה משגע אותי". (YOU MAKE ME WILD).

ג'קי סיפרה שהיא חיה במערכת יחסים הרסנית עם בעלה דאז ואמרה ש"נעשתה משותקת". היא החליטה לסיים את מערכת היחסים עם בעלה שכן חשה שהיא והילדים נמצאים בסכנה של ממש במערכת יחסים זו.

במטרה לפצות על הדברים האיומים שילדיה חוו דרך ההתעללות, ג'קי החליטה שכהורה היא "תנסה להשביע את רצון כולם." זה לא הועיל כפי שקיוותה. היא התחילה להבין שחוסר המשמעת לא יפצה או יחליף את המשמעת המתעללת. ג'קי חשה די חסרת אונים אל מול המריבות המתמשכות של ילדיה, מול ההתפרצויות וסימני המצוקה. כל אחד מהילדים הגיב בדרך אחרת שניתן היה להבין אותה כביטוי של מצוקה. בראד הגיב בהתפרצויות למול כל פרובוקציה קלה. ג'רי נתן ביטוי אחר למצוקה שחש בשל ההתפרצויות הקשות של אחיו בראד: הוא נתן אפשרות ל"קקי חמקמקי" לנצח אותו וכתוצאה מכך מכנסיו התלכלכו כמה פעמים ביום. בשל מצב זה החליטה ג'קי לפנות לטיפול אצל דייוויד אפסטון.

לאחר ששמע דייוויד את קורותיהם של ג'קי וילדיה, החליט להציג בפני כל המשפחה את קווין בובת הקוף, שישב על כיסא הקו-תרפיסט (מטפל העזר) ליד דייוויד. דיוויד הראה למשפחה את יכולותיו של קווין, את  הצריחות, התנשפויות והשריקות באמצעות לחיצה על כפתור הלחץ שעל כף ידו השמאלית. כולם נראו משועשעים למול ההתפרצויות של קווין והתלהבו מכך שהוא נראה כמו קוף אמיתי.

ההתפרצויות של בראד "הפכו אותו לקוף"

לאחר מכן ביקש דייוויד לשאול כמה שאלות את בראד. "האם אי פעם ראית קוף?" דיוויד שאל.  בראד ראה ותאר את סוגי הקופים השונים אותם ראה בגן החיות המקומי ובביקור בבאלי, אינדונזיה. "האם אתה חושב שההתפרצות גורמת לך להראות כמו קוף למשפחתך, לחבריך לכיתה, ולחבריך?" שאל דיוויד. בראד חשב שיכול להיות שזה נכון. " האם אתה חושב שזה נכון וראוי לקוף להתנהג כמו קוף?" בראד הסכים. דיוויד שאל שאלת קוף  אחרונה: "איך אתה מרגיש לגבי זה שהתפרצות עושה ממך קוף?"

כולם ידעו שביום למחרת יחול יום ההולדת של בראד. דיוויד שאל אותו אם הוא חושב שזה לא הוגן שזה קורה לילד כמעט בן 9. בראד הסיט את פניו הצידה, נראה חושב באופן רציני. הוא הסכים שזה באמת לא הוגן- למעשה, זה מרגיז- שילד כמעט בן 9 עושים ממנו קוף בדרך כזו. " האם תיתן לעצמך מתנה של בגרות מחר?" תהה דיוויד. בראד נראה לא בטוח ואמר שזה אפשרי.

בעוד בראד חשב, דיוויד פתח בשיחה עם הקו-תרפיסט החדש שלו: " קווין, מה אתה חושב על ילד כמעט בן 9 שהתפרצות עושה ממנו קוף?" קווין התבייש והסכים רק ללחוש באוזנו של דיוויד, כך שדיוויד נדרש לתרגם את דבריו. "מה שקווין אמר לי היה שאם זה מעצבן אותך, הוא ייקח את התפרצות ממך. הוא אמר שלא אכפת שהתפרצות תעשה ממנו קוף כי הוא רגיל להיות קוף. למעשה, הוא ממש אוהב להיות קוף בגלל שהוא יכול לטפס גבוה על עץ דקל  ולצווח ולצרוח עד שיעיף לך את הראש. לקופים אחרים לא אכפת בגלל שזו דרכם של קופים". דיוויד פנה אז לבראד: " האם אתה רוצה שקווין ייקח את התפרצות בחזרה? או שאתה רוצה לשמור זאת לעצמך, למשפחתך, לחבריך?" בראד טען שהוא לא רוצה זאת יותר ושקווין יכול לקחת את זה. כששמע זאת, דיוויד המשיך, "האם תרצה שאשאל את קווין איך לעשות את ההעברה? אתה מבין את כוונתי? אתה מעביר לו את התפרצות כאשר אתה באמת לא רוצה אותה לעצמך."

השיחה בין בראד לקווין

בראד הסמיך את דיוויד לשאול את קווין לגבי הדרך לעשות זאת באופן מיידי. דיוויד כיוון את הבקשה אל קווין, שאמר שהוא רוצה ללחוש באוזנו של דיוויד. הוא לחש זמן רב. דיוויד התלהב מהצעתו של קווין ולא יכול היה להימנע מהתלהבות בעוד קווין לוחש לו: "אני לא מאמין! זה רעיון די מעניין! האם כל הקופים נבונים כמוך?" לבסוף, דיוויד הבין את תכניתו של קווין ותרגם את הצעתו לבראד: "בראד, זה מה שקווין אמר לעשות. הוא ינדב את עצמו ללכת איתך הביתה היום. בכל פעם שתרגיש שהתפרצויות זעם באות (או שמישהו אחר רואה זאת לפניך), לך לקווין ותעביר לו אותה בכך שתלחץ על ידו ואז תזוז הצידה כדי שלא תפגע. בבקשה אל תצחק עליו כאשר זה גורם לו להראות את ההעוויות הקופיות שלו". דיוויד קרץ לקווין כאשר הוא עזב עם בראד באותו יום.

לאחר פגישה זו דיוויד התקשה לתפוס את ג'קי ומשפחתה במשך 7 שבועות, בגלל שהיא עברה דירה למקום המגורים של הוריה. עד אז, בראד הצליח ונעשה בן 9. היו לו רק 2 התפרצויות בכל הזמן הזה. ההתפרצויות כבר נראו כהיסטוריה רחוקה בעבור בראד ומשפחתו, אבל הוא היה מוכן "להיזכר קצת" מה שקרה כאשר הוא העביר את ההתפרצות לקווין הקוף. להלן הדיווח על ההעברה הראשונה: " הלכתי לחדר של אמא ולחצתי את ידו של קווין. ההתפרצות נכנסה לתוך קווין. ואז הלכתי ושמתי את קווין על הארון". בראד המשיך, "הרגשתי בסדר אחר כך ויותר בוגר. הוצאתי את הרוע רחוק ממני. הוא (קווין) נתן לי טוב." (goodness). כשדיוויד שאל: "כמה טוב קווין נתן לך?" הייתה תשובתו: "טוב בגודל של החדר".

ג'קי אישרה את דיווחו של בראד והודתה שהיא והוריה היו מופתעים. "האם אתה מוכן להיפרד מקווין או שאתה חושב שאתה עדיין זקוק לו בסביבה במקומו המיוחד על הארון?" שאל דיוויד. בראד נראה מאוד בטוח שהוא יוכל להסתדר לבד.

סיום פגישה זו, גילה דייוויד שלג'רי היו רק שתי "התחמקויות" של "קקי חמקמקי" בשבעת השבועות שעברו מאז הפגישה הקודמת. בפגישה הראשונה דיוויד דווח לג'רי שקווין הוא גם מומחה בהתחמקויות כלליות מכל מיני סוגים ויכול לעזור לו להערים על קקי חמקמקי. דיוויד אמר לג'רי שאם ירצה לסלק את קקי חמקמקי, כל מה שהוא צריך לעשות הוא לשים את קווין קרוב לאוזנו ולבקש ממנו להיות יותר חמקמק. להפתעתו של דיוויד, לג'רי לא הייתה סיבה להתייעץ עם קווין. בהתאם לג'רי, הוא פשוט "התחיל לעשות קקי" ולא היה מעונין לעשות ענין גדול מזה.

לאחר סיום מוצלח של עבודתו הראשונה, קווין חזר לפינת משרדו של דיוויד, שבה הוא ממתין בסבלנות למשימה הבאה.

בעבודה טיפולית משעשעת זו ניתן לראות כמה רעיונות הבאים לידי ביטוי בעבודה נרטיבית:

  •       הילדים אינם מזוהים עם הבעיה. היא חיצונית להם.
  •      מתאפשרת בחירה בעמדה המועדפת כלפי הבעיה ולקיחת אחריות עליה.
  •      מתאפשר לגלות את הידע והמיומנויות שהבעיה "הסתירה".
  •      כיף, הנאה ועבודה משותפת.

הטקסט נכתב וסוכם על ידי  המטפלת הנרטיבית רחל פוגל .  רחל פוגל הנה פסיכולוגית המתמחה ומתמקדת בטיפול הנרטיבי ומחזיקה בתואר MA בפסיכולוגיה חינוכית-טיפולית מאוניברסיטת בר אילן, מטפלת ומדריכה בתחום הטיפול המשפחתי והזוגי. ליצירת קשר התקשרו עוד היום ל-054-476-8892

פורסם בקטגוריה מאמרים | עם התגים , , , , , , | סגור לתגובות על מטפלים לא מוסמכים – על שימוש בצעצועים במהלך הטיפול הנרטיבי

קידום שיתוף פעולה בין הורים לילדים בטיפול המשפחתי-נרטיבי

הטקסט נכתב וסוכם על ידי רחל פוגל  (M.A),  פסיכולוגית חינוכית, מטפלת ומדריכה בטיפול משפחתי וזוגי.

לעתים קרובות, אני פוגשת משפחות המגיעות לטיפול משפחתי בשל קונפליקט בין ילדים או לחילופין בין המתבגרים להוריהם. קונפליקט זה יוצר בדרך כלל הרבה אי הבנות, רגשות פגועים ומסקנות שליליות לגבי המניעים של האחר. לפעמים קונפליקט זה מתדרדר עד לנקודה של כמעט משבר ביכולת לקיים שיתוף פעולה כלשהו בין שני הצדדים, שהפכו מאוד מקוטבים. לעיתים, משפחות מחפשות עזרה של מטפל בזמנים כאלה. במצבים כאלה, אנו מעוניינים בפיתוח נתיבים לשיחות אשר יכולות לקדם שיתוף פעולה.

הבעיה מגדירה את זהותו של הילד

כאשר משפחות עם ילדים ומתבגרים מחפשות ייעוץ ומגיעות למטפל, הרי שלרוב הבעיה הנדונה נכנסת בסערה לחייהם של הילדים. בעיני ההורים,ולרוב גם בעיני הילדים, הבעיה הופכת להיות למרכיב שמגדיר על פניו את הילד. לא פעם אנו מוצאים את הילד ומשפחתו מגדירים את זהותו של הילד באמצעות הבעיות: אנחנו שומעים משפטים כמו "הוא ילד מופרע ומפריע… דיכאוני… חסר גבולות" וכיוצא באלה. כתוצאה מכך, עלולים להתפתח קונפליקטים בין ההורים והילדים. בנסיבות אלו, הגדרות מחצינות של הבעיה מאפשרות הרחבה של השיחה. במאמר שעסק במודל "עץ החיים" עסקתי בהרחבה במנגנון ההחצנה רחל פוגל - טיפול משפחתי

שיחה מחצינה יכולה לעזור להורים ולילדים לזהות טווח רחב של תוצאות הבעיה בחייהם וביחסיהם זה עם זה. בזיהוי התוצאות, ההורים, כמו גם הילדים, מקבלים הזדמנות לתת ביטוי לחוויה שלהם את התסכול והאכזבה בדרכים שמפחיתות באופן משמעותי את הקונפליקט סביב הבעיה.

חשיבותן של שיחות ההחצנה

כאשר אנשים מוצאים את עצמם בקונפליקט מתמשך, וכאשר אנשים מגיבים לקונפליקטים המתמשכים של אחרים, הם לרוב מתפתים לעשות טוטאליזציה של הצד האחר. כאשר זה מגיע לקונפליקט משפחתי, הילדים או ההורים יכולים להיתפס באופן טוטאלי ומכליל.

בכל הנוגע למשפחות, פעמים רבות קורה שהילדים הם אלה אשר לגביהם נעשית טוטאליזציה. לדוגמה, ילד יכול להיות מתואר ככזה שאף פעם אי אפשר לסמוך עליו, או ככזה שתמיד מגלה גישה עוינת כלפי אחרים וכדומה. התוצאה של מהלכים מסוג זה זה היא לרוב שלילית. בדרך כלל הילד וההורים נעשים יותר מנוכרים זה לזה. בשיחות מחצינות ראשוניות, חשוב מאוד לא להתעלם מהשפעת הבעיה על חיי ההורים. ההורים יכולים להיות מאוד מתוסכלים וחרדים לגבי הבעיות שחוו עם ילדיהם, ובהקשר זה יכול ההקשבה לדיווח של ילדיהם על הבעיה ועל השפעתה על חייהם – יכולה להיות חוויה קשה למדי.

אם ההורים משמיעים ומבטאים תלונות רבות או ביקורת ביחס לאספקט מסוים בחיי ילדיהם, אפשרות אחת היא לראיין אותם על "החסר אך המרומז" אשר בא לידי ביטוי בתלונותיהם. ההנחה העומדת מאחורי המושג "חסר אך מרומז" היא שגם כאשר הורים מתלוננים על עניינים שונים הקשורים בחיי הילדים או ביחסים עימם, מאחורי התלונה מרומזים עניינים אחרים כמו: משאלות ליחסים טובים יותר עם ילדיהם, תקוות לשיפור המתבססות על היכרות עמוקה שלהם עם ילדיהם וכיוצא באלה.

אנו יכולים לשתף את בני המשפחה בניסיוננו לפיו התלונות קשורות הרבה פעמים בדאגה ואכפתיות של ההורים כלפי ילדיהם. אנחנו יכולים לדבר על מה התלונות האלה מייצגות במונחים של דאגות שיש להורים על אספקטים בחיי ילדיהם, במונחים של דאגות לגבי החיים שלהם עצמם, ובמונחים של התקוות שיש להם לגבי היחסים עם הילד. דאגות אלה יכולות להיות קשורות לתקוות מסוימות שכרגע חבויות, לערכים שהם או הילד מתפשרים עליהם, למטרות שאינן מושגות, לשאיפות אשר מתוסכלות ואף לכבוד כלפיהם אשר הילד מחבל בו וכדומה.

ההורים וגם הילדים יקבלו את ההזדמנות להתבטא ולפרוק את אשר על ליבם

כאשר אנו מדברים על דאגות ואכפתיות, והבסיס לדאגות הללו, כמו גם התלונות, אנו מאפשרים לסוגים שונים של שיחות להיפתח. למשל, ניתן לשאול שאלות אשר עוקבות אחרי ההיסטוריה שעליה מבוססות הדאגות האכפתיות האלו. בנסיבות אלה, הורים יקבלו את ההזדמנות לדבר על חוויות מסוימות מתוך ההיסטוריה שלהם אשר מתייחסות להתפתחותם של התקוות, הערכים והמטרות האלו.

בצורה כזו, הביקורות והתלונות הראשוניות הופכות ליותר ייחודיות ויותר אישיות כאשר הן מובאות בתוך ההתנסויות של ההורים. ככל שהביקורות והתלונות הופכות ליותר ייחודיות ואישיות, משתחרר הילד מכמה מסקנות שליליות שנבנו על זהותו. המהלך הזה יגדיל את המרחב של הילד  ויסייע לו לדבר על דאגותיו ועל הסיבות שעומדות מאחוריהן.

הגדלת המרחב של הילד תאפשר לראיין אותו ולשאול אותו האם הוא רוצה לדבר ולהתייחס לאותן הדאגות שיש להורים לגביו, לגבי חייו וליחסים ביניהם. בדרך כלל מסתבר לנו שמתוך רשימת הדאגות יש דאגה אחת לפחות שגם מטרידה את מנוחתו של הילד. אם משהו מתוך הדאגות של ההורים מקבל אישור אפילו מינימלי מהילד, יש כעת רמה מסוימת של הבנה משותפת שיכולה להוות בסיס לשיתוף פעולה. הדבר מאפשר לבני המשפחה לדבר יותר לא רק על הדאגה המשותפת זו, אלא גם למרכיבים אליהם היא קשורה בדרך שבה הכל הופך למובן באופן עשיר יותר. זה לרוב מספק בסיס לפעולה משותפת אשר תתייחס לדאגה.

הטקסט נכתב וסוכם על ידי  המטפלת הנרטיבית רחל פוגל .  רחל פוגל הנה פסיכולוגית המתמחה ומתמקדת בטיפול הנרטיבי ומחזיקה בתואר MA בפסיכולוגיה חינוכית-טיפולית מאוניברסיטת בר אילן, מטפלת ומדריכה בתחום הטיפול המשפחתי והזוגי. ליצירת קשר התקשרו עוד היום ל-054-476-8892

פורסם בקטגוריה מאמרים | עם התגים , , , , | סגור לתגובות על קידום שיתוף פעולה בין הורים לילדים בטיפול המשפחתי-נרטיבי

הרחבת כיוונים מועדפים – שיחות עריכה מחדש

הטקסט נכתב על ידי רחל פוגל (M.A) פסיכולוגית חינוכית מטפלת ומדריכה בטיפול משפחתי וזוגי.

כפי שכתבתי במאמר הקודם שלי על סיפורים מועדפים, כאשר מטפל נרטיבי מקשיב לסיפורים המובאים לטיפול הוא יכול לשמוע מפי המטופלים אודות אירועים התואמים לסיפור הבעיה ואירועים הסותרים או חורגים מסיפור הבעיה המרכזי.

להקשיב לכל הכיוונים בעת ובעונה אחת

הטיפול הנרטיבי מדגיש את הצורך להקשיב בעת ובעונה אחת באמצעות "הקשבה כפולה" לכיוונים שונים שייתכן שהם סותרים את סיפור הבעיה. לדוגמה, ניתן לשמוע בני זוג שהגיע לטיפול מתלוננים באמצעות דוגמאות וסיפורים שונים על כך שלחייהם הזוגיים חדרו "ריחוק" ו"קנאה" ומטרתם העיקרית היא לשחרר את חיי הזוגיות משני "מזיקים" אלה.

אחת הדרכים שבעזרתן ניתן לאתר פתחים לסיפורים אחרים אודות הזוגיות שלהם, יכולה להיות באמצעות שאלה על זמנים בהם הם חשו קשורים יותר זה לזו, לפני ש"ריחוק" ו"קנאה" חדרו ליחסיהם. שאלה כזו עשויה להביא להעלאתם המחודשת של זיכרונות מהנים שונים, כמו: טיולים משותפים, סרטים בהם צפו, שיחות בהן נהנו להקשיב זה לזו וכיוצא באלה.

בשיחה עם אחד הזוגות שהגיעו לטיפול, לאחר שדיברו על החוויות הנעימות שחוו, שאלה המטפלת: אם החוויות עליהן סיפרתם היו חלק מסיפור, איזה כותרת הייתם נותנים לסיפור זה? האישה כינתה את מקבץ האירועים עליהם סיפרה "תקשורת" ובן זוגה- "קרבה". כאשר בני הזוג סיפרו על חוויותיהם בטיולים, בסרטים או בשיחות האישיות, הם סיפרו למעשה על זמנים בהם התרחקו מ"ריחוק וקנאה". שניהם תיארו זמנים אלה כמשמעותיים לשניהם. אירועים כאלה בהם טיילו או צפו בסרטים וכד', חורגים מסיפור הבעיה כפי שתואר על ידם. הגישה הנרטיבית מתייחסת אליהם בשם: "אירועים ייחודיים" (unique outcomes).

האירוע הייחודי הנו בבחינת פתח לתיאורים עשירים ומועילים יותר

אירועים ייחודיים יכולים להיות כל דבר שהבעיה לא אוהבת; כל דבר שאינו מתאים לסיפור הדומיננטי. כאשר מטפל נרטיבי מזהה עם המטופל פתחים לאירועים כאלה, הוא מעוניין להרחיבו. אחת הדרכים להרחיב או להנכיח כיוונים חבויים אלו היא באמצעות שיחות.

פתחים לאירועים ייחודיים יכולים לבוא לידי ביטוי בתכנית, פעולה, הרגשה, הצהרה, שאיפה, חלום, מחשבה, אמונה ועוד. אותם אירועים יכולים לנוע על פני רצף הזמן: בעבר, בהווה ובעתיד. למשל, כאשר אדם אומר "אני מאמין שאצא מזה" וזאת למרות שהדיכאון מנסה לומר לו שזה לא אפשרי, או לחילופין כאשר נערה מתכננת לצאת לבית קפה עם חברות למרות שמחלת האנורקסיה ממנה היא סובלת מזהירה אותה פן תעשה זאת משום שהיא עלולה להשמין.

כאשר אנו שומעים על ומתוודעים לאירועים ייחודיים  אנו רואים בהם אפשרות לנקודות פתיחה לתיאורים עשירים יותר של חיי האנשים ושל מערכות היחסים שלהם ואז ניתן להרחיב את השיחה ולשאול שאלות שונות המזמינות את האנשים להרחיב ולהעשיר כיוונים אלטרנטיביים אלה. הבה נתייחס לאפשרויות להרחבת השיחה עם אותו בן זוג דמיוני בו השתמשתי בפוסטים הקודמים שלי. ניתן לשאול אותם שאלות כמו:

  • ספרו לי על דוגמאות נוספות בהן הזמנתם את "תקשורת וקרבה" ליחסיכם?
  • כאשר חוויתם את "תקשורת וקרבה" בזמן שהלכתם לטיול, מה היו השפעותיהם על ההרגשה של כל אחד מכם? על האופן בו חשבתם על עצמכם באופן אישי וכזוג? על התדמית שלכם בעיני המשפחה והחברים?
  • האם יש לכם רעיון כלשהו שיכול להסביר כיצד לא אפשרתם ל"קנאה וריחוק" להתקרב אל הזוגיות באותו זמן? האם זה היה משהו שעשיתם או משהו עליו החלטתם? או אולי משהו אחר?
  • מה לדעתכם מזמין את "תקשורת וקרבה" אל הזוגיות?
  • האם זה מפתיע אתכם שהצלחתם לסלק את "קנאה וריחוק" במקרים אלה ולהזמין את "תקשורת וקרבה"?
  • מה הכין אתכם לאפשרות לסלק את "קנאה וריחוק" ולהעדיף על פניהם את "תקשורת וקרבה"? מה ההיסטוריה של בחירה זו?
  •  מי מבין אלה המכירים אתכם לא היה מופתע לשמוע על הצלחתכם לאמץ אל לבכם את "קרבה ותקשורת" ולהעדיפם במקרה X, על פני "ריחוק וקנאה"? מה הם יודעים עליכם שהביא אותם לא להיות מופתעים? האם תוכלו לתת לי דוגמה אודות הדברים אותם הם יודעים עליכם?

הרחבת הכיוונים המועדפים מאפשרת לנו לנטרל את בלעדיותו של הסיפור הבעייתי בחיי האדם.

שאלות כאלה ואחרות הדומות להן מסייעות "להנכיח" יותר ויותר את האירועים הייחודיים בחייהם ובתודעתם של האנשים. הרחבת הפתחים מאפשרת לעיתים להחליף את סיפורי הבעיה הדומיננטיים בסיפורים חלופיים המועדפים על-ידי האנשים.

עם זאת, גם כאשר לא ניתן לסלק או לבטל לחלוטין את השפעותיו של הסיפור הבעייתי, הרי שהרחבת הכיוונים המועדפים מאפשרת לבטל את הבלעדיות של השפעתו בחיי אנשים. באופן זה כאשר סיפור הבעיה אינו בלעדי, אלא אחד מבין כמה סיפורים אפשריים, יש לאדם אפשרות בחירה בין כמה כיוונים וללא ספק מתאפשר צמצום וכיווץ של הסיפור הבעייתי תוך העדפה והעשרה של הסיפורים החלופיים.

לשיחות מעין אלו קורא מייקל ווייט, יוצר הגישה הנרטיבית לטיפול, "שיחות עריכה מחדש". בבניית דרכי הריאיון הנרטיבי ושאילת השאלות, הסתמך ווייט על עבודתו של חוקר הספרות, ג'רום ברונר, אודות המטפורה הנרטיבית.

מישור של פעולה ומישור של משמעות

ברונר הציע שהסיפורים מבוססים בעיקר על שני מישורים "מישור של פעולה" ו"מישור של משמעות". מישור הפעולה מהווה את ה"חומר" של הסיפור ומורכב מרצף של אירועים אשר בונים את העלילה והנושא המרכזי. מישור המשמעות מורכב מ"מה שאלה המעורבים בפעולה יודעים, חושבים, או מרגישים או לא יודעים, חושבים או מרגישים". מישור זה מייצג את המשמעות של הדמויות בסיפור וכולל באופן משמעותי את מחשבותיהם על אירועים של מישור הפעולה- על יחוס המשמעות לאירועים אלה, למסקנותיהם על הכוונות והמטרות אשר מעצבות אירועים אלה, ועל מסקנותיהם על האופי והזהות של דמויות אחרות לאור אירועים אלה. כמו התפתחות העלילה במישור הפעולה. מה המשמעות של האירועים הייחודיים במונחים של משאלותיו של האדם, כוונותיו, העדפותיו, אמונותיו, תקוותיו, האיכויות האישיות שלו ומטרותיו. התפתחות מישור המשמעות חייב להיות מתאים לקו הסיפורי, לנושא המרכזי שאינו קשור לזמן של הסיפור.

להלן כמה דוגמאות לשאלות של מישור של פעולה בהן ניתן להשתמש בשיחה אודות האירועים הייחודיים:

  • איפה היית כאשר זה קרה?
  • מתי זה קרה?
  • מה קרה לפני ואחרי?
  • איך הכנת את עצמך? מה חברך אמר לך כאשר סיפרת לו?
  • האם זו החלטה שקיבלת בעצמך או עם מישהו אחר? האם עשית זאת לפני כן או שזו הייתה הפעם הראשונה?
  • מה היו השלבים שהובילו אותך לעשות זאת?

מנגד, להלן כמה דוגמאות לשאלות של מישור המשמעות:

  • כאשר הסכמת לצאת עם חבריך לארוחת ערב, מה אתה חושב זה אומר על מה שאתה רוצה בחייך?
  • כאשר התקשרת לסבתך לאחר הוויכוח, מה זה אומר על מה שאתה מעריך ביחסים? אילו ערכים אישיים ניתן לראות פה?
  • כאשר עשית צעד זה, למה התכוונת בחייך?
  • האם תוכל לעזור לי להבין יותר על מה שזה אומר על אמונותיך וערכיך?

לסיכום, בשיחות טיפוליות המכוונות על-ידי שיחות עריכה מחדש, המושגים של מישור פעולה ומישור משמעות, עוזרים למטפל בבניית הקשר שבו מתאפשר לאנשים לתת משמעות וליצור קו סיפורי להרבה אירועים זניחים אבל משמעותיים בחייהם. מושגים אלה מדריכים את המטפל בתמיכה באנשים כך שהם יוכלו להסיק מסקנות על חייהם. הרבה מהמסקנות לא יעמדו בקנה  עם המסקנות קיימות הממוקדות בחסרונות הקשורים לקווי הסיפור דומיננטיים אשר הגבילו את חייהם.

הטקסט נכתב וסוכם על ידי הפסיכולוגית רחל פוגל. רחל פוגל הנה מטפלת נרטיבית  ופסיכולוגית חינוכית מומחית. בעלת תואר MA בפסיכולוגיה חינוכית-טיפולית מאוניברסיטת בר אילן, מטפלת ומדריכה בתחום הטיפול המשפחתי והזוגי. מתמקדת בגישת הטיפול הנרטיבי. ליצירת קשר התקשרו עוד היום ל-054-476-8892

פורסם בקטגוריה מאמרים | עם התגים , , , | סגור לתגובות על הרחבת כיוונים מועדפים – שיחות עריכה מחדש

הורות בגובה העיניים – מטפלים, הורים וילדים בשיתוף פעולה למול קשיים ובעיות

תקציר להרצאה לכנס פסיכולוגי מדעי
במסגרת יום עיון של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, אשר נערך ב-2009 באוניברסיטת ת"א

פנל בנושא:"שיחות עם הורים בגובה העינים"

 מטפלים והורים בשיתוף פעולה למול קשיים ובעיות

מאת: רחל פוגל

בעשורים האחרונים אנו עדים לתופעה הולכת וגוברת של בקורת על הורים, שאותה אנו פוגשים גם כבקורת של הורים על עצמם וגם בקורת של מערכות שונות על ההורים, כולל מערכות חינוך, יועצים שונים וכיו"ב. לבקורת זו השלכות רבות, כגון: חוויות של כשלון אצל ההורים, רתיעה של הורים מפני טיפול בשל חשש משיפוטיות של מטפלים כלפיהם, בקורת עצמית של הורים, בקורת של הורים כלפי הילדים, שיפוט של מטפלים וגורמי חינוך כלפי הורים ועוד.

מייקל וייט, אבי הגישה הנרטיבית, היה מוטרד מהיחסים שנוצרים בין הורים ומטפלים בעקבות בקורת זו ופיתח דרכי טיפול המסתמכות על רעיונותיו של מישל פוקו, אשר דיבר על "שיפוט נורמטיבי" ככוח מודרני המייצר שליטה של הכוחות החברתיים על היחידים בחברה. הרעיונות לגבי מה היא הורות טובה נשלטים גם הם ע"י השיפוט הנורמטיבי של החברה.

רחל פוגל מביה לכם תקציר להרצאה לכנס פסיכולוגי מדעי פנל בנושא:"שיחות עם הורים בגובה העיניים"

הרעיונות השונים לגבי מהי הורות אפקטיבית נוצרו ע"י גישות פסיכולוגיות שונות העוסקות בהורות ובהתפתחות של ילדים. גישות אלו יצרו סקלות ומדדים המגדירים ומעריכים מהו הורה טוב ובכך "מזמינים" את ההורים למקם את עצמם על הרצפים הנורמטיביים, ולעשות מאמצים להתקרב אל ההגדרה של ההורות האידאלית כפי שהיא מוגדרת ע"י אותן תיאוריות. (בכוחות עצמם או בעזרתם של אנשי מקצוע).

לצד היתרונות בקיומן של תיאוריות וסקלות אלו, אחת התוצאות הפחות רצויות היתה

שהורים רבים החלו להגדיר את עצמם, את תחושת הערך שלהם כהורים וכבני אדם על פי גישות אלה, אשר הפכו ל"אורים ותומים" ביחס לגידול ילדים. כווני הדרכה אלה החליפו פעמים רבות את האינטואיציות ההוריות, הם פגעו בתחושת הבטחון של ההורים כהורים, הביאו לתחושות כשלון ואי התאמה, וכתוצאה מכך, תחושות יאוש ולעיתים דכאון, ולצורך להסתמך יותר ויותר על הדרכתם של אנשי מקצוע אשר גם אם היו מלאי רצון טוב, עצם הצורך בהדרכה והכוונה הביא להורדה נוספת של הבטחון ההורי.

הגישה הנרטיבית מתיחסת להורות, כמו לנושאים רבים נוספים, כרבת פנים, כמרובת סיפורים, כמרובת אפשרויות. כלומר, אין דרך אחת נכונה לתפקד כהורים. ההשלכה לטיפול במונחים נרטיביים היא לעבוד עם כל זוג הורים/הורה על דרכי הורות המתאימות לערכים החשובים עבורם, המטרות המשמעותיות להם, הידע שצברו לגבי החיים, התקוות וכל מה שנחשב ליקר ערך עבורם.

בדברי אתייחס  לדרכי עבודה נרטיביות המסייעות לייצר שיתוף פעולה בין הורים למטפלים, כך שהמטפל וההורים יוכלו להפוך לצוות המתמודד בשיתוף פעולה כנגד הבעיה. וכמו כן נבחן דרכים המסייעות להורים לבחון את ההורות שלהם ולפתח את הדרכים המועדפות עליהם, בהסתמך על מה שנחשב יקר ערך עבורם.

הורות בגובה העיניים – מטפלים, הורים וילדים בשיתוף פעולה למול קשיים ובעיות

מתוך הרצאה שהתקיימה במסגרת יום עיון של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל (נערך ב-2009 באוניברסיטת ת"א)

בעשורים האחרונים גדלה התופעה של תחושת כשלון אישי אצל אנשים. אני רוצה להתייחס היום לתופעה של תחושת כשלון אישי אצל הורים והשפעותיה על גידול ילדים והתמודדות עם קשיים ובעיות בתהליך, ולהביא כמה רעיונות לטיפול השאובים מן הגישה הנרטיבית, אשר נבנתה ע"י מייקל ווייט ז"ל ודייוויד אפסטון.

רחל פוגל

מישל פוקו

מישל פוקו, פילוסוף צרפתי, חקר בין היתר את הנושא של הכוח בחברה המודרנית, חלוקת הכוח, בידי מי נמצא הכוח וכד'. בעבר היה הכוח מרוכז בידיו של השליט והוא זה שקבע מה נכון ומה לא נכון, מה אסור ומה מותר ובהתאם לכך נקבעו העונשים על עברות. המהפכות שאירעו בעולם הביאו לירידה בכוחם של השליטים והכוח עבר לידים אחרות. המהפכה המודרנית הביאה להתפתחות של המדע, ותחת חסותו נערכו מחקרים על נושאים שונים שעניינו את האדם. בין היתר התפתח מאוד התחום של בריאות הנפש, פותחו תיאוריות רבות על מבנים שונים, כמו מבנה האישיות, מבנה המשפחה ועוד. התיאוריות הפסיכולוגיות השונות היו אלה שהגדירו מה נכון ומה לא נכון לגבי התנהגויות שונות ומערכות יחסים שונות. מישל פוקו דיבר על "הכוח המודרני" כגורם שהתחיל להיות זה שקובע את אמות המידה למה נורמאלי ומה לא נורמאלי, מהי התנהגות תקינה ומה לא, מה אסור ומה מותר בהתנהגות היומיומית וכד'. הוא דיבר על כך שהשליטה של הכוחות החברתיים על היחידים בחברה, נעשית ע"י מה שהוא כינה "השיפוט הנורמטיבי".(normalizing judgement).

בדרך זו אנשים התחילו להיות שוטרים של עצמם ולשפוט את עצמם בהתאם לקווים המנחים של הרעיונות החברתיים, או מה שהתקבל ע"י החברה כ"נכון". מעתה לא השליט היה בעל הכוח, אלא אותם אנשים שהחברה נתנה להם את הכוח להחליט מה יחשב כמתאים ומה לא, מה נורמאלי ומה לא. בתחום של בריאות הנפש, בחברה שלנו מדובר לרוב על אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש, שקיבלו את הכוח ע"י החברה לקבל החלטות בכל מה שקשור להגדרות של מה נחשב תקין ולא תקין אצל אנשים. הרעיונות התפרסמו בדרכים שונות, כמו בכנסים מקצועיים, בעיתונות, דרך המדיה וכד', ומהר מאוד אנשים התחילו למדוד את עצמם בהתאם לנורמות וסקאלות המגדירים אותם על פני תכונות שונות.

הרעיונות השונים לגבי מהי הורות אפקטיבית נוצרו ע"י גישות פסיכולוגיות שונות העוסקות בהורות ובהתפתחות של ילדים. גישות אלה יצרו סקאלות ומדדים המגדירים ומעריכים מהו הורה טוב ובכך "מזמינים" את ההורים למקם את עצמם על הרצפים הנורמטיביים, ולעשות מאמצים להתקרב אל ההגדרה של ההורות האידיאלית כפי שהיא מוגדרת ע"י אותן תיאוריות. (בכוחות עצמם או בעזרתם של אנשי מקצוע).

לצד היתרונות בקיום תיאוריות וסקאלות כאלה, אחת התוצאות הפחות רצויות הייתה שהורים רבים התחילו להגדיר את עצמם, את תחושת הערך שלהם כהורים וכבני אדם על פי גישות אלה. כך שהגישות  הללו הפכו להיות "אורים ותומים" ביחס לגידול ילדים. כווני הדרכה אלו החליפו פעמים רבות את האינטואיציות של ההורים, את המסורות המשפחתיות עליהן גדלו ואשר כוונו אותם פעמים רבות ביחס לגידול ילדים. השיפוט הנורמטיבי הביא לכך שרק גישות מסוימות קיבלו את "ההכשר" ולא ניתן מקום לגישות אחרות. קידשו את האוניברסאלי על פני הפרטיקולארי. אנשים שבחרו לגדל ילדים בדרכים השונות מן הדרכים שהוגדרו כ"נכונות" חשו מבוקרים ונזרקים לשוליים. היו מקרים שהגיעו לבתי משפט, להוצאת ילדים מן הבית וכד'. ( על כך לא נדבר היום).

השפעה נוספת התבטאה באובדן בטחון של ההורים כהורים, תחושות כשלון ואי התאמה, וכתוצאה מכך,תחושות ייאוש ולעיתים דיכאון, ולצורך להסתמך יותר ויותר על עזרתם והדרכתם של אנשי מקצוע אשר גם אם היו מלאי רצון טוב, עצם הצורך בהדרכה והכוונה הביא להורדה נוספת של הביטחון ההורי.

דרכי הטיפול הקונבנציונאליות שנבנו כתוצאה מכך הגדירו בעיות של ילדים כתוצאה של תפקוד הורי לא תקין. הדרכת הורים מטרתה הייתה "לתקן הורות

לא תקינה" וטיפול בילדים נועד בין היתר לספק "חוויות מתקנות" עבור הילד, או לתרגם את הילד להוריו באמצעות פרשנויות מקצועיות. בהרבה גישות פסיכולוגיות, רואים הורים (ובמיוחד אמהות) כאחראים באופן כוללני למצוקות הנפשיות של ילדיהם. כתוצאה מהפנמת "אמיתות" כוללניות אלה, הרבה הורים מדווחים שהם חשים אשמים כאשר ילדיהם סובלים מבעיות שמביאות אותם לפנות למטפלים מקצועיים.

רוב המשפחות האוהבות עלולות להיות מושפעות ע"י סטריאוטיפים המזינים האשמת הורים ומגבילים את ניסיונותיהם לשפר דברים. זה עלול לגרום למצוקה רבה להורים, וליצור הגבלה על דרכי הפעולה האפשריות להם. (שכן החשיבה מוגבלת רק לדרכים המוגדרות בחברה ככשרות).

רחל פוגל

מייקל וייט

מייקל ווייט, אבי הגישה הנרטיבית, היה מוטרד מהיחסים שנוצרים בין הורים למטפלים ומכך שהורים מסתמכים יותר ויותר על אנשי המקצוע ופיתח דרכי טיפול המנסות לתת מקום לרעיונות של הורים על הורות, לאפשר קיום תפיסות

שונות על מה זה להיות הורים טובים, ליצור דרכי עבודה שיעודדו שיתוף פעולה בין הורים וילדים כנגד הבעיות וליצור אפשרות לערער על הנחות היסוד המגדירות הורים כאלה ואחרים כ"הורים גרועים."

הגישה הנרטיבית בוחרת להניח שרוב ההורים מוקירים את האינטרסים של ילדיהם, ועושים את המיטב שהם יכולים במצבים קשים ומתכוונים להיות אוהבים ועוזרים כלפי ילדיהם.

אין זה מעיד על חשיבה נאיבית שהורים אינם תמיד נוקטים בפעולות או גישות שאינן משרתות אותם או את ילדיהם. הרבה פעמים אנו מחצינים את הגישות המנחות את ההורים כדי לאפשר להם לבדוק את יחסיהם עם רעיונות אלו ולשנות אותן.

אחת מדרכי העבודה הנרטיביות להתמודדות, שאותן אני רוצה להדגיש היום היא ההחצנה-או שיחות מחצינות.

מהי החצנה?

אנשים רבים המבקשים טיפול מאמינים שהבעיות של חייהם הינן השתקפות של הזהות שלהם, או של הזהות של אחרים, או של הזהות של יחסיהם. סוג זה של הבנה מעצב את מאמציהם לפתור בעיות. לרוע המזל למאמצים אלה יש השפעה של החמרת הבעיות. זה מוביל אנשים להאמין שהבעיות של חייהם הן השתקפות של "אמיתות" אודות טבעם ואופיים, אודות הטבע והאופי של אחרים, או אודות הטבע והאופי של יחסיהם. כלומר, אנשים מאמינים שהבעיות שלהם הינן פנימיות וחלק מהעצמי שלהם או של אחרים ושהם עצמם או האחרים, הינם בעצם הבעיות! (התפיסה מתבססת על גישת הליבה המשתקפת דרך סימפטומים שונים).

שיחות מחצינות הופכות את הבעיה לאובייקט. במקום דרכי עבודה שהופכות את האנשים למטרת הטיפול, אנו הופכים בשיחה מחצינה את הבעיה למטרת הטיפול. באופן כזה, הבעיה מפסיקה לייצג את "האמת" אודות הזהות של אנשים, ואז קל יותר למצוא אפשרויות לפתרון מוצלח של הבעיה.

באופן מעשי- אנו מתייחסים לבעיה לא כנמצאת בתוך האדם, אלא כישות חיצונית המשפיעה על האדם וסביבתו, שיש לה יחסים עם האדם ועם משפחתו, ויש לה יחסים עם מערכות היחסים של האדם.

באופן זה, ניתן יותר בקלות לבחון את השפעותיה וניתן למצוא פתחים לסיפורים אלטרנטיביים.

החצנת הבעיה יכולה לשחרר את ההורים ואת הילדים ממצב בו הם מאשימים את עצמם בהורות לא טובה, או שהילדים מאשימים את עצמם בכך שאינם בסדר, מכל מיני סיבות. זה מאפשר שחרור של היצירתיות שלהם ומביא אפשרות ליצור שינוי מתוך התרבות שלהם ביחס להתנהגות וגישות הוריות. כאשר זה קורה הם אינם חווים את הבעיה כפוסלת אותם או את יחסיהם עם בן זוגם או ילדם. יותר מכך, מתאפשר להם לזכור שיש להם שאיפות לגבי ילדם, ערכים להעביר, וזהויות תרבותיות לשמר כשהם חופשיים מן הבעיה ודרישותיה. בתוך תקוות אלה ניתן לפתח את האיכויות והכישורים של הילד.

רחל פוגל

הצגת מקרה (תקציר טיפול שנערך ע"י מייקל ווייט. פורסם בספר: Playful Approaches to Serious Problems שנכתב ע"י Freeman J.Epston D.Lobovitz D)

אורן בן 5, ילד נמוך ורזה, בעל התפתחות שפתית דלה, חיוור ובעל עיגולים שחורים מתחת לעיניים. הוא הופנה לטיפול ע"י רופא הילדים שלו שהיה מאוד מודאג ממצבו, שאותו הגדיר הרופא כ"הרעבה עצמית." אורן כבר חווה ניסיונות שונים לטיפול, רפואיים ופסיכולוגים- התנהגותיים. שום דבר לא עזר. הרופא היה מודאג במיוחד כיוון שהייתה ירידה ברמת  ההורמונים בגופו של אורן. הנתיבים הטיפוליים שנוסו עד אז , כולל אשפוז, לא הועילו.

הסיפור שסופר ע"י ההורים היה שאורן היה תינוק רגיל עד גיל 10 חודשים. אז חלה בדלקת במעיים, אשר טופלה לא נכון מבחינה תרופתית. מצבו הוחמר בעקבות הטיפול השגוי והוא נזקק לאשפוז. שם הוא הוזן בפורמולה שהיה אלרגי אליה ומצבו הוחמר והוא הועבר למחלקה לטיפול נמרץ. מנקודה זו ואילך, אורן התחיל לקשר מחלה, בחילה וטראומה (ניתוק מסוים מהוריו ומסביבתו) עם החדרת מזון ונוזלים. הוא התחיל להתנגד לאכול.

הוא הפך לאכלן מאוד בררן, והוריו היו מאוד מודאגים לגבי גדילתו והתפתחותו שהיו מעוכבות באופן ברור. לא זוהו כל גורמים נוספים מבחינה רפואית שיכלו להסביר את מצבו. שנתיים נוספות חלפו ללא הקלה, וההורים נעשו נואשים יותר ביחס למצבו. הוא נעשה יותר ויותר חלוש.

ההורים סיפרו את הסיפור בפגישה הראשונה. הם לא ממש האמינו שטיפול יועיל, אבל לא ידעו מה לעשות. הם חשו ש"הפכו כל אבן שיכלו לחשוב עליה." הם חשו עייפים ומותשים. הם תיארו את עצמם כהורים נכשלים. האמא אמרה:" אפילו במשימה הכי פשוטה "שכל אמא חתולה יודעת לעשות" אני נכשלת. זה הדבר הכי בסיסי בתפקידים של הורים- להאכיל את הילדים, וגם בזה אני לא מצליחה." התפיסה שלהם אודות התפקוד ההורי שלהם ניזונה בין היתר מתפיסות פסיכולוגיות שקראו עליהן, ומדברים שאמרה להם אחת המטפלות על כך ש"כנראה בדרך הזאת, הילד מבטא כעס עליה…על החודרנות שלה, על מעורבות היתר שלה…" וכן הלאה. היא חשה כשלון, שכן למרות ניסיונות שלה לתקן את הדברים עליהם דברו המטפלים השונים, היא חשה ששום דבר לא עוזר.

חלק מתוך הייאוש והדיכאון שחשו הביאו אותם להתרחק מבני המשפחה והחברים, שכן למרות שרובם היו אמפטיים והביעו רצון לעזור, הם התקשו להתמודד עם מצב שבו הם רואים את חבריהם מטופלים בילדים שאין להם בעיות אכילה. מצב כזה רק החמיר את תחושת הכישלון שהשתלטה עליהם.

המטפל בדק את התפיסות העצמיות שלהם כהורים ואת ההאשמות העצמיות. הוא טיפל בכך בדרך שלא נתייחס אליה כאן.

הוא התייחס אל בעיית ההזנה באופן מחצין. בשלב מסוים ההורים התייחסו אל בעיית האכילה בשם "פוביה קטנה ומרושעת". זה הפך להיות השם בו השתמשו בשיחות ביחס לבעיית האכילה.

– המטפל התחיל לבדוק את מגוון הדרכים בהן הפוביה הזו משפיעה על חייהם ועל מערכות היחסים שלהם אחד עם השני, ועם העולם החיצון.

דוגמה לשאלות המחצינות:

  • איך נראית הפוביה הקטנה המרושעת?
  • מה הפוביה הקטנה המרושעת מספרת לך על עצמך?
  • איך היא משפיעה על ההרגשה שלך?
  • איך היא משפיעה על היכולת שלך לרוץ/ לשחק/ להשתולל וכו'?
  • האם היית אומר שהיא מוצצת את האנרגיה שלך?/ שלו?
  • האם היא מנסה להפריע לו למצוא חברים?
  • האם לדעתך היא מתכננת לטמון לו מלכודת בקשר לקשר עם ההורים?
  • האם היא ניסתה להרוס את הסיכויים שלך ללכת לגן הילדים?
  • איך הפוביה משפיעה על היחסים שלכם עם אורן?
  • מה היא אומרת לכם על עצמכם כהורים/ כבני אדם?
  • אילו דברים אתה חושב היית יכול לעשות לולא הופעתה של הפוביה בחייך/ בחייו של בנכם?

– מהשיחה ניתן היה ללמוד על מערכות היחסים של כל בני המשפחה עם הבעיה. עבור ההורים, היא דרשה באופן קבוע את תשומת לבם, הפריעה להורות שלהם, וגרמה לתסכול על בסיס יומיומי בכל מה שקשור למאמצים שהשקיעו למען רווחתו של בנם. עבור אורן, הפוביה ניתקה אותו מהרבה פעילויות שמאוד רצה בהן, כמו טיפוס על עצים, משחק עם חברים, רכיבה על אופנים ודיג עם סבו, כפי שבני דודיו עשו. הוא היה חלש מכדי שיוכל לאחוז חכת דיג בידיו.

– כלומר, אפשר לראות איך שאלות כאלה הופכות את הבעיה לאובייקט/ לישות חיצונית המשפיעה בדרכים שונות ומגוונות על חייו של הילד, על חיי כל אחד מההורים, על היחסים בין ההורים לבין הילד, על התוכניות של כל אחד, על הכוונות של כל אחד לגבי החיים ועוד. אנחנו לא אומרים לאנשים שהבעיה היא חיצונית, אלא אופן שאלת השאלות הולך ומבסס את ההחצנה, ודרך זה מתחיל להיווצר מרחב בין האדם לבין הבעיה. מרחב העוזר לאדם להפריד בינו לבין הבעיה. כאשר אנו מתבוננים על הבעיה כחיצונית לנו, יורדים רגשות האשמה וההאשמה,ואנו מתחילים ליצור עמדה כלפי הבעיה, ומה שיותר חשוב הוא שמתחילים לעלות בהדרגה אירועים יוצאי דופן בתחומים שונים של חיי הילד ו/או ההורים והיחסים. בעיות אכילה לא מצליחות לרוב באופן טוטאלי בהשתלטותן על חייהם של הילדים ו/או ההורים. תמיד יהיו ביטויים שונים השונים או סותרים את הבעיה. לדוגמה, יתכן ומישהו מבני המשפחה ייזכר שביום ההולדת של בן הדוד אורן אכל עוגייה ואמר שהיא טעימה. כלומר, אכל וביטא יחס חיובי לאוכל. או שבוקר אחד התעורר ואמר לאמו: אוף, אני שונא את הבעיה, אני רוצה לצאת לשחק עם ילדים. דוגמאות אפשריות אלה עומדות בסתירה לבעיה. עם זאת, לרוב מדובר במקרים שקורים פה ושם, לא תמיד שמים אליהם לב, ובעיקר, רואים אותם כאירועים מקריים וחסרי משמעות יחסית לטריטוריה הרחבה שתופסת הבעיה.

בטיפול הנרטיבי המדגיש את הצורך להקשיב בהקשבה כפולה, אנו ערניים לכל סיפור כזה, ורואים בו פתח אפשרי לסיפורים אלטרנטיביים, שלא ניתן היה לנבא אותם על סמך הסיפור הדומיננטי רווי הבעיה.

השאלה היא איך ניתן להרחיב את הפתחים הללו, כך שיעלו סיפורים אלטרנטיביים?

בגישה הנרטיבית אנו עושים זאת ע"י שאלות שהמטפל שואל, כיוון שאחת הדרכים להרחיב פתח או סדק קטן היא לשוחח על כך. המטפל הופך לפסיליטטור שבאמצעות שאלותיו מתאפשרת שיחה על הפתחים שהתגלו.

– במקרה שעליו דיברתי, נפתח פתח לסיפור אלטרנטיבי כאשר בשלב מסוים אמר האבא: "אוי, נראה שהפוביה הזאת ממש חזקה, צריך הרבה כוח כדי

להתגבר עליה."הוא הוסיף שהיו פעמים בהם שם לב ש"כאשר אורן רוצה משהו הוא מצליח להשיג אותו."ובהמשך נתן דוגמאות לכך. המטפל הגיב בשאלה לאורן:" זו נראית באמת פוביה חזקה, האם אתה מסכים למה שאביך אמר?" אורן הסכים והוסיף:" צריך הרבה כוח בשבילה." על כך הגיב המטפל: "איזה סוג של כוח נדרש בשביל להתמודד עם הבעיה?" תגובתו של אורן הייתה:" כוח חזק, כמו כוח של נמר."

אלטרנטיבה- המטפל שאל אותם איזה כוח יידרש לדעתם על מנת לנצח את הפוביה, ולהצליח לבצע את הפעילויות שהוא מעריך. מהר מאוד אורן קבע שזה צריך להיות " כוח של נמר". המטפל שאל:" האם היית רוצה שיהיה לך כוח נמרי? שאלה שנענתה בהנהון גדול ע"י אורן. "הכוח הנמרי" הפך להיות השם שנבחר לסיפור האלטרנטיבי על חייו של אורן.בכל פעם שהמטפל רצה לדבר על כוח הרצון של אורן, דיבר על "הכוח הנמרי".

– מתן השם לכוח בדרך זו מספקת אפשרויות לשאלות של המטפל המעצבות נרטיבים רחבים על ה"נמריות" של הילד. כמו למשל,

  • האם תוכלו לתת לי דוגמאות שיסבירו לי למה אתם חושבים שיכול להיות לאורן " כוח של נמר"?
  • האם אתה מסכים אורן שיש לך נמר בתוכך?
  • איך הצלחת להשיג נמר כזה?
  • האם אילפת את הנמר או שהוא משתולל באופן פראי?
  • האם כאשר ראיתי אותך היום בתחילת הפגישה, האם אתה חושב שיכולתי לנחש שיש נמר מאולף בתוכך?
  • (להורים) האם מישהו מכם הבחין בכך או שאלה היו חדשות לשניכם?

פעולת המעקף

כאן התחילה פעולה משחקית שכללה את אורן והוריו.

המטפל הציע סוג של טקס אכילה משחקי. נאמר להורים ולאורן שבכל יום זוגי הנמר מגיע לארוחות. בימים האלה הילד לא יבליט את עצמו כך שיוכל להיות נאמן להסכמה שנתן קודם לכן לא להפריע לאכילת הנמר. בימים הפרדיים, הילד יכול להגיע לארוחות כרגיל אבל ללא ציפיות שיאכל.

ההורים מתבקשים לארגן תלבושת של נמר שעל הילד ללבוש רק בימי ההזנה של הנמר. הם גם התבקשו לארגן אלבום של נמר כך שאפשר יהיה ללמוד יותר על נמרים. מכיוון שנמרים אינם בררנים באוכל התפריט נבחר מתוך טווח רחב

של אפשרויות.

כל זה ועוד מעודדים גישה משחקית, המנוגדת לאווירה הקודרת שהייתה לפני כן.

באופן זה כל בני המשפחה מתאחדים במאמץ משותף, המבוסס על דאגה משותפת להזנת הנמר, במקום להלחם אחד בשני כשכולם נמצאים במצב של הפסד.

ניתן לראות כי מתאפשרים כאן כמה דברים:

  • החצנה של הבעיה, המאפשרת יצירת מצב בו ההורים והילדים, יחד עם המטפל נמצאים מצד אחד של המתרס במאבק משותף מול הבעיה. זאת במקום המצב הקודם בו מתנהל מאבק אחד בשני, כל אחד חש אשם, או מאשים את האחר.
  • התפיסה שהבעיה אינה נמצאת בתוך האדם או ביחסים אלא מחוץ לו מורידה באופן דרמטי את תחושות האשמה וההאשמה שהיו קודם, ומגייסת את כולם למאבק משותף בבעיה הנמצאת בחוץ.
  • אם הבעיה נתפסת כחיצונית ומשפיעה עלינו, הרי שיש לנו אפשרות להשפיע עליה, יש לנו אפשרות להתנגד לדרישותיה. כל אלה מהווים אירועים יוצאי דופן המהווים פתחים לסיפורים אלטרנטיביים מועדפים.
  • ההחצנה מניחה שלאנשים הבאים אלינו יש ידע אודות חייהם ואיך היו רוצים שחייהם יראו. השיחות המחצינות מאפשרות לנו חיבור לידע שלהם.
  • ניתן לראות שגם לילדים קטנים יש ידע ויכולת להתמודד עם בעיות.

רחל פוגל – פסיכולוגית חינוכית מומחית. בעלת תואר MA בפסיכולוגיה חינוכית אוניברסיטת בר אילן מטפלת ומדריכה בתחום המשפחתי והזוגי. מתמקדת בגישת הטיפול הנרטיבי.רחל פוגל

פורסם בקטגוריה הרצאות, מאמרים, מקרים | עם התגים , , , , | סגור לתגובות על הורות בגובה העיניים – מטפלים, הורים וילדים בשיתוף פעולה למול קשיים ובעיות

תקציר להרצאה לכנס פסיכולוגי מדעי פנל בנושא:"שיחות עם הורים בגובה העיניים"

מתוך: יום עיון של הסתדרות הפסיכולוגים – יולי, 2009, אוניברסיטת ת"א

בעשורים האחרונים אנו עדים לתופעה הולכת וגוברת של בקורת על הורים, שאותה אנו פוגשים גם כבקורת של הורים על עצמם וגם בקורת של מערכות שונות על ההורים, כולל מערכות חינוך, יועצים שונים וכיו"ב.

הובא ע"י – רחל פוגל

לבקורת זו השלכות רבות, כגון: חוויות של כשלון אצל ההורים, רתיעה של הורים מפני טיפול בשל חשש משיפוטיות של מטפלים כלפיהם, בקורת עצמית של הורים, בקורת של הורים כלפי הילדים, שיפוט של מטפלים וגורמי חינוך כלפי הורים ועוד.

רחל פוגל

מייקל וייט, אבי הגישה הנרטיבית, היה מוטרד מהיחסים שנוצרים בין הורים ומטפלים בעקבות בקורת זו ופיתח דרכי טיפול המסתמכות על רעיונותיו של מישל פוקו, אשר דיבר על "שיפוט נורמטיבי" ככוח מודרני המייצר שליטה של הכוחות החברתיים על היחידים בחברה. הרעיונות לגבי מה היא הורות טובה נשלטים גם הם ע"י השיפוט הנורמטיבי של החברה.

הרעיונות השונים לגבי מהי הורות אפקטיבית נוצרו ע"י גישות פסיכולוגיות שונות העוסקות בהורות ובהתפתחות של ילדים. גישות אלו יצרו סקלות ומדדים המגדירים ומעריכים מהו הורה טוב ובכך "מזמינים" את ההורים למקם את עצמם על הרצפים הנורמטיביים, ולעשות מאמצים להתקרב אל ההגדרה של ההורות האידאלית כפי שהיא מוגדרת ע"י אותן תיאוריות. (בכוחות עצמם או בעזרתם של אנשי מקצוע).

לצד היתרונות בקיומן של תיאוריות וסקלות אלו, אחת התוצאות הפחות רצויות היתה שהורים רבים החלו להגדיר את עצמם, את תחושת הערך שלהם כהורים וכבני אדם על פי גישות אלה, אשר הפכו ל"אורים ותומים" ביחס לגידול ילדים.

כווני הדרכה אלה החליפו פעמים רבות את האינטואיציות ההוריות, הם פגעו בתחושת הבטחון של ההורים כהורים, הביאו לתחושות כשלון ואי התאמה, וכתוצאה מכך, תחושות יאוש ולעיתים דכאון, ולצורך להסתמך יותר ויותר על הדרכתם של אנשי מקצוע אשר גם אם היו מלאי רצון טוב, עצם הצורך בהדרכה והכוונה הביא להורדה נוספת של הבטחון ההורי.

הגישה הנרטיבית מתיחסת להורות, כמו לנושאים רבים נוספים, כרבת פנים, כמרובת סיפורים, כמרובת אפשרויות. כלומר, אין דרך אחת נכונה לתפקד כהורים. ההשלכה לטיפול במונחים נרטיביים היא לעבוד עם כל זוג הורים/הורה על דרכי הורות המתאימות לערכים החשובים עבורם, המטרות המשמעותיות להם, הידע שצברו לגבי החיים, התקוות וכל מה שנחשב ליקר ערך עבורם.

בהרצאתי בכנס באוניברסיטת תל אביב (יולי, 2009), התייחסתי  לדרכי עבודה נרטיביות המסייעות לייצר שיתוף פעולה בין הורים למטפלים, כך שהמטפל וההורים יוכלו להפוך לצוות המתמודד בשיתוף פעולה כנגד הבעיה. וכמו כן נבחן דרכים המסייעות להורים לבחון את ההורות שלהם ולפתח את הדרכים המועדפות עליהם, בהסתמך על מה שנחשב יקר ערך עבורם.

הנוסח המלא של ההרצאה – בקרוב

רחל פוגל– פסיכולוגית חינוכית מומחית, מטפלת ומדריכה מוסמכת בטיפול משפחתי

רחל פוגל

פורסם בקטגוריה הרצאות, מאמרים | עם התגים , , , , , | 2 תגובות

רחל פוגל

טיפול משפחתי

האתר בבניה

פורסם בקטגוריה כללי | סגור לתגובות על רחל פוגל